טיפול שמיני ואחרון Eight and final treatment

acd66959-d078-4e26-907c-7592d80fd81a

הצד שלו:
פוסט די מרגש. הטיפול האחרון. כבר ברור שזה לא סוף התהליך אבל עדיין צעד גדול ומשמח.

כמובן שכרגיל, אני כבר לא זוכר המון מהימים הראשונים של הטיפול (החיסרון של לכתוב רק שבוע אחרי). הם עברו בסדר סה"כ, בחברת המשפחה. בשבת תוכננה לי מסיבת יום הולדת שלא יצאה לפועל עקב מספר אנשים חולים. זה היה צפוי, אך די מבאס (מוטיב שיחזור בהמשך..), כי אף על פי שהיום הולדת עצמו לא ממש מרגש אותי כרגע, ציפיתי לחגיגה (כמובן שדובר במספר מצומצם של אנשים ואוכל מוגבל וכו', אבל עדיין..). לא נורא, עדיין קיבלתי הרבה מתנות נחמדות (דווקא בשנה שאני מרגיש שקיבלתי מהמשפחה כל כך הרבה מעבר ובאמת שלא היה צורך במתנות..), ובכל מקרה אנחנו עובדים על הרבה סיבות לחגוג בהמשך..

ביום ראשון הלכתי עם יעל ואמא (שהתחלקו במשמרות על תומר) לטיפול האחרון. בדיקות הדם הראו שההמוגלובין, תאים לבנים, טסיות.. הכל נמוך למדי. הוחלט שאקבל מנת דם, שהגיעה מהר יחסית, והתחלתי לקבל עוד לפני הטיפול. בניגוד לקודמות, המנה הזו הייתה לא קלה. היא לקחה המון זמן, וכאבה בוריד.. בנוסף המחלקה הייתה מלאה לגמרי ובית משוגעים מלא לחץ.. לא ארוע נדיר, אבל שווה לציין. אני עוד אכתוב פוסט מיוחד על המחלקה ובעיקר על הצוות המדהים שלה. בכל מקרה שלוש שעות אחר כך עברנו לטיפול שהיה קצר וקולע ויצאנו הבייתה. טוב, לא הבייתה. ערכי התאים הלבנים הנמוכים הביאו אותנו להחליט שעדיף שאלך להורים כדי שלא אחטוף כלום.

חרף כל הכוונות הטובות והזהירות (לבשנו מסיכות פנים בבית!) לקח בערך ארבע שעות עד שיצאנו למיון עקב חום. במהלך צפוי אך מבאס שוב, משהו חדר בקלילות את מערכת ההגנה שלא הייתה לגוף שלי. נסעתי עם אבא, ובניגוד לפעם שעברה הפעם המיון היה מלא ודברים זזו קצת יותר לאט. הבעיה הגדולה יותר הייתה שלא רק במיון היה מלא. אחרי בדיקת דם הודיעו לי שיתנו לי אנטיביוטיקה וישימו אותי בבידוד (כצפוי).. אבל אין במחלקה להמטולוגיה מקום בבידוד, אז מחפשים איפה להשים אותי. החיפוש לקח בערך שלוש שעות, בהם אני יושב במיון, אחד המקומות הכי לא בריאים להיות בהם, מוגן חלקית ע"י וילון ומסיכת פנים. כמובן שהעדפנו כבר ללכת הבייתה, אבל הרופאים אמרו שלתת לי ללכת זו סכנת נפשות ועדיף שאהיה במקום עם רופאים.
בסופו של דבר נשלחתי לפנימית ד'. שמו אותי בחדר שמוגדר בידוד, אבל הרבה פחות מבודד מאלו שהייתי בהם בעבר. החדר לא היה מופרד לגמרי מהסביבה, הדלת בקושי נסגרה, לחצי מהצוות הייתה נטייה להכנס ללא מסיכת פנים והאוכל שהביאו לי לא התחשב בהגבלות של מישהו ללא מערכת חיסון. בברור זה לא מה שהם מתעסקים איתו בד"כ וזה לא אשמתם אבל לי זה היה מאוד מתסכל, והרגיש חסר פואנטה להיות שם. אמרו לי שיעבירו אותי בהקדם למחלקה שלי (המטולוגיה) אבל מי יודע מתי, וגם כאב לי הראש מהלילה נטול שינה ומלא חדר מיון שעברתי.
במהלך היום למחרת נחתי קצת, התאוששתי וגם נרגעתי קצת. בין היתר בזכות ביקורים מההורים ויעל, וכי אמרו לי שבמהלך היום אעבור למחלקה. המעבר התרחש בסוף רק בחמש, אבל היה משמח. אומנם עברתי לחדר לא מבודד לגמרי (בלי שירותים ומקלחת) עקב העומס אבל המצב היה הרבה יותר טוב (בפנימית כמובן שמעבר לבידוד החלקי גם יותר עמוס, האחיות פחות סבלניות ומדי פעם אנשים צועקים מכאב ברקע..) ומצב הרוח שלי השתפר.

מצב התאים הלבנים לעומת זאת לא השתפר. נכון לעכשיו הם עדיין בירידה אפילו, אז יש לי כמה ימים כאן. בינתיים גם ההמגלובין יורד, אז אני מקבל גם מנת דם מה שבינתיים עובר לאט אבל בלי כאב אז אי אפשר להתלונן.
אז יש לי עוד כמה ימים כאן, אבל אני בחדר נורמלי, עם ביקורי משפחה תומכת, ניסיון בידוד (אני משתפר כל פעם, ועכשיו בנוסף לזה שבאתי מצוייד במחשב עם סרטים ובפלאפון לבידור אני גם יודע שחשוב לדאוג לנוע הרבה כי אחרת אצא מכאן עוד יותר חלש מבד"כ כמו פעם שעברה, אז אני דואג לזוז כל פעם שאני לא מחובר לעירוי) ובעיקר הידיעה שזו כנראה הפעם האחרונה, ובתקווה מהנקודה הזו מערכת החיסון רק עולה למעלה.

הצד שלה:
אולי עכשיו יותר מאי פעם, עופר נראה כמו חולה סרטן.

זה קשה בשבילי לזהות את זה, כי השינויים הגיעו כמובן בהדרגה במהלך מחצית השנה הנוכחית, אבל אני בטוחה שמי שמביט בעופר מבחוץ, רואה אדם שעובר מסע לא קל.

לפעמים אני מתפתה למצוא את הצילום הראשון ההוא שיהודה, אבא של עופר, צילם ביום הראשון הראשון של הטיפולים כדי שאוכל כמעט לאחוז ולחוש בשינויים שקרו לאהוב שלי, כדי שהדברים יהיו ברורים לי, כדי שגם אני אוכל להסתכל קצת מבחוץ ולהבין כמה עבר עופר. כמה עברנו כולנו.

אחרי מספר ימים בשבוע שעבר ששהה אצל אמא שלי, באתי לאסוף אותי והדבר הראשון שאמרתי לו זה

" הי! אין לך גבות!"

הוא קיבל את זה בחיוך. כמו שעופר תמיד. עופר שלי.

 

כשמקלפים מאדם את הקליפה שלו לאט לאט, שזה בעצם מה שאני מרגישה שקרה לעופר בזמן האחרון, מגיעים לקליפות שאנחנו לא מתייחסים אליהם בדרך כלל….

הלך השיער, והזקן, והשרירים, והחוזק הגופני הרב שהיה, הלכו הגבות,

ועכשיו כשאני מביטה בעופר, ביחוד עכשיו כשבאמת הגוף שלו הגיע לקצה והוא רזה ושברירי,

כשאני מביטה בו בעינים, אני רואה מעבר לגוף.

נדמה לי שאני חשה בנשמה.

וזה מוזר, כי מדובר בעופר, ועופר הוא הבן זוג שלי ובעלי, כבר מספר לא מבוטל של שנים. אבל פתאום כעת, כשהגוף חלש כל כך, הנשמה ניכרת.

לא יודעת מה עופר יחשוב על מה שאני כותבת, אבל הנה זה אהוב. הנשמה שלך פורצת החוצה, ומדברת איתי. אני רואה אותה דרך העיניים, חזקה ובועטת. אני רואה אותה ברגעי החולשה שלך אהוב יקר שלי, בלי כל המסכות

בלי המסכות של הגבריות

בלי המסכות של חיצוניות שמגדירה אותנו

אני רואה אותה.

ואו.

 

תוספת אחרי הפוסט של יעל:
זה אכן היה פוסט קצת יותר קשה לקרוא. הוא גם מראה איך הבידוד והמצב לא איפשר לנו לעכל ולשמוח מספיק מהטיפול האחרון. כמובן שהוא לא אמר הרבה שלא ידעתי מבחינת מצבי הפיזי. שמתי לב שכמעט ונעלמו לי הגבות בערך יום או יומיים לפני שיעל ציינה את זה. היא רק הבהירה לי שזה אכן משהו ששמים אליו לב. שוב העיניין הזה שאני נאלץ לחשוב על משהו שבד"כ אני מדחיק.
יצא לי לבחון את עצמי הרבה בתקופה הזו. לקח לי זמן אבל שמתי לב לכל מה שנעלם.. מסת השריר, השיער, המרץ והאנרגיה. כלום לא נעלם לגמרי, אבל בהחלט נעלם במידה מסויימת. אני מודה שזה לא הכי קל. כשאני מסתכל בראי אני רואה על הפנים שחיקה. אולי זה הגיוני למישהו בן שלושים וחמש, או פשוט למישהו עם שלושה ילדים, אבל אין ספק שהמחלה הזו הוסיפה לא מעט. יש לי גם כמה כתמים על הפנים שלא היו לי זכורים. אולי זה המחסור בשיער, ביחד עם ירידה במשקל, שגם מבליטים מאוד כל דבר בפנים, אבל בהחלט יכול להיות שזה קשור לחודשים של הכנסת רעלים לגוף.
אם אני מנסה להסתכל על הנשמה, כמו שיעל אומרת, היא נראית לי בעיקר עייפה. זה לא שאני פוחד שאין לי יותר כח או משהו, ידעתי מראש (וגם די הוכחתי אני מאמין) שאני אעמוד ואעבור את כל מה שיהיה צריך לעבור (זה לא שיש יותר מדי ברירה). זה לא השתנה, האש לא קרובה להכבות, ואני יודע שגם את המכשולים שנותרו אעבור. אבל אני כן כבר עייף, ומרשה את זה לעצמי בעיקר כשאני עם יעל אני מניח. למזלי יש לי משפחה, חברים ועתיד שמח לצפות להם, ולקבל מהם אנרגיה. ברור לי שהשחיקה הזו תשאיר על הנשמה צלקת, אבל בסופו של דבר זה רק יהפוך אותה לחזקה יותר (וייתן לה מראה מסתורי וסקסי!).

 

Her side:

Perhaps now more than ever, Offer looks like a cancer patient.

It's hard for me to recognize it, because the changes happened gradually during these six months, but I'm sure that whoever looks at Offer from the outside, sees a man going through a difficult journey.

Sometimes I'm tempted to find that first photograph that Offer’s father took on the first day of treatment so I could try to grasp and feel the changes that happened to my love, so that things are clear to me too, so that I can take an outside look and realize what happened to Offer. What happened to all of us.

After Offer spent a few days at my mother’s house last week, I came to pick him up and the first thing I told him was:

 "Hey! You don’t have any eyebrows!"

He accepted it with a smile. As he always does. My Offer.

When you peel off layers from a man, that’s really what I feel happened to Offer, when layers come off, others come to the light. Layer we usually do not notice.

The cancer took the hair and beard, and muscles, and the great physical strength and then the eyebrows,

And now when I look at Offer, especially now, when he really reached the end of his body’s strenght and is thin and fragile,

When I look in his eyes, I see beyond the body.

I think I feel the soul.

That's strange, because it is in Offer, and Offer is my partner and my husband for a considerable number of years. But suddenly now, when the body is so weak, the soul shines out.

I’m not sure what Offer will think about what I write, but here it is love…. Your soul comes out and talks to me. I see it through your eyes, strong and kicking. I see it in your moments of weakness my dear love, without your masks

Without the masks of masculinity

Without the masks of looks and stereotypes that define us

I see it.

Wow.

Add on after Yael's post:

This was definitely a more difficult post to read. It also shows how being in isolation and this whole situation delays digesting and enjoying the fact this was the last treatment. Of course Yael's post did not say a lot I did not know regarding my physical condition. I noticed that my eyebrows had almost disappeared about a day or two before Yael noted it. She mentioning it just showed me that it really is noticeable. This once again forced me to think of something I normally represses.

I got to examine myself a lot during this time. It took me a while but I noticed everything that disappeared.. muscle tone, hair, energy, and stamina. Nothing disappeared completely, but all are gone to a certain extent. I admit it's not the easiest. When I look in the mirror at my face I see it is worn out. Maybe that's common for someone thirty-five, or just someone with three children, but there is no doubt that this disease has added quite a bit. I also have a few spots on my face that I don’t remember having before. Maybe it's the lack of hair, along with weight loss, that enhances everything, but it can definitely be connected to the months of the putting toxins into my body.

If I try to look at my soul, like Yael says, it seems mostly tired. It's not that I'm afraid I have no more strength left or something, I knew in advance (and I think I proved it well enough) that I can take this and I will do what's needed to get through this (it not like Ihave too much choice). That has not changed, the fire did not extinguish, and I know that there still remain a few obstacles to go through. But I am tired, and allow myself that, especially when I'm with Yael, I guess. Luckily I have family, friends, and a happy future to look forward to, and these give me strength. I know this ordeal will leave a scar on my soul, but in the end it would only come out stronger (and looking more mysterious and sexy!).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s