בין טיפולים 7 Between treatments

הצד שלו:

הטיפול האחרון לסט הזה היה ביום ראשון לפני שבוע. אמא באה איתי, והחשש המרכזי שלי היה שנחכה הרבה עד שנתחיל מכיוון שהטיפול עצמו קצר. לא מזה הייתי צריך לחשוש, כי דווקא לא היינו צריכים לחכות הרבה. בדיקת הדם הראתה שיש לי המוגלובין נמוך משמונה, ואני צריך לקבל מנת דם בנוסף לטיפול. אז נכנסנו מהר, ולקחו לי דם כדי לוודא סוג והכל (זה די קריטי לקבל דם מסוג מתאים), ואז חיכינו קצת וקיבלתי גם טיפול וגם מנת דם.
למחרת התחילו קצת צרות עם תומר. נראה היה שיש לו דלקת בעיניים, שמאוד מדבק, אז ארזתי את חפצי ועברתי להורים. בהמשך התפתח לו גם חום אז טוב שעזבתי. עוד לא ברור, אבל אני מאמין שזה הכל נבע משן שמתחילה לצאת לו.. בינתיים עוד אין שן, אבל מי יודע..
השהות אצל ההורים עברה בנעימים. אומנם יותר משעמם במהלך היום להיות לבדי, ובהחלט התגעגעתי ליעל ולילדים אבל היה נחמד עם ההורים.. ואז ביום רביעי בבוקר הרגשתי לא משהו. רגישות בגרון, חולשה.. יעל אמרה לי למדוד חום (איזה מזל שיש לי אותה!) ואכן היה לי חום. חיכיתי כמו ילד טוב שעה לראות שזה אמיתי (אלו ההוראות שנותנים) ואחרי שהחום רק עלה עוד קצת בשעה, ארזתי תיק ויצאתי עם אבא למיון.
לשמחתנו (וגם הפתעתנו) במיון לא היה עמוס במיוחד והכל תקתק בצורה יפה ומהירה. קיבלתי אנטיביוטיקה, נלקח לי דם (שנקרש, אז היה צריך לקחת פעם שנייה) ושלחו אותי למחלקה להמטולוגיה להתאשפז. במחלקה שמו אותי בבידוד, עקב התוצאות העגומות של בדיקות הדם. מספר תאי הדם הלבנים שלי שאף לאפס, ההמוגלובין היה 7.2, וגם הטרומבוציטים (שאחראים לקרישה של הדם) היו נמוכים מדי. .

קצת על השהות בבידוד. מדובר בחדר קטן עם שירותים פרטיים. כל מי שנכנס שם מסיכת פנים, ואני שם אחת אם אני יוצא מהחדר – שאני אמור לא לעשות בכלל. מקבלים אוכל שמוגדר לבידוד, ומורכב בעיקר ממוצרים סגורים כגון טונה, גבינות, ומנות חמות. הדברים האלו בד"כ היו טובים יותר מהמנה הבשרית והאורז (הדי מגעיל) שהגיעו גם בצהריים, אז אי אפשר להתלונן יותר מדי.. במקרה שלי קיבלתי גם תוספת מנות חמות ומספר ארוחות חמות מההורים שבאו לבקר הרבה, אז זה עזר מאוד.. כל כמה שעות אחות נחמדה באה ולוקחת מדדים, כאשר זה כולל גם את שעות הלילה. בין המדדים לחיבור של עירוי אנטיביוטיקה בארבע בבוקר ישנתי סביר אבל לא נהדר.
כל בוקר לקחו לי מנת דם לבדיקה (כמה שאני מחורר..) שהיה דווקא נחמד, כי אז אני יודע מה מצב שלי כל יום, גם אם הוא לא להיט. יש משהו נחמד בידיעה.
הימים בבידוד עברו בסדר בסה"כ. לא להיט להיות מוגבל לחדר קטן אחד, וגם מה שאפשר לעשות בו מוגבל עוד יותר בגלל העירוי שמחובר ליד ימין (קיבלתי בזמן שם אנטיביוטיקה, שלוש מנות דם, מנת טרומבוציטים והמון תמיסת סליין), אבל זו לא פעם ראשונה שלי בבידוד וידעתי להביא מחשב, שביחד עם הפלאפון סיפק לי את רב הבידור. היה מבאס לחשוב על יעל שהייתה צריכה להתמודד עם שלושה ילדים לבד ובלי לישון (תומר עדיין היה לא בשיאו..), אבל לשמחתי היא ביקשה מאנשים עזרה והם בהחלט סיפקו את הסחורה..

בהתחלה תאי הדם הלבנים לא הראו שיפור בכלל, אבל ביום השלישי כבר התחילה עלייה ובשבת כבר יכולתי לצאת מבידוד ולחזור הבייתה. כל המדדים עדיין נמוכים כמובן, אבל גבוהים מספיק כדי לא להיות בבידוד, וזה טוב מספיק בשבילי כרגע.
לחזור הביתה היה כייף מאוד, ורק שהגעתי קלטתי כמה התגעגעתי לבנים הנהדרים שלי. דבר נוסף שקלטתי מהר הוא שארבעה ימים בחדר קטן בלי לזוז כמעט צמצמו עוד יותר את התנועה המינימלית ממילא שעשיתי ואני מתעייף מאוד מהר, וצריך הרבה מנוחה (תכלס שאני חושב על זה סביר להניח שזה קשור גם להמוגלובין הנמוך) . למעשה פעילות אינטנסיבית כמו לכתוב את כל הפוסט הזה ממש גמרה אותי, ואני די צריך לשכב קצת לנוח עכשיו.

כעת נשאר רק את השבוע לעבור (שכולל אנטיביוטיקה שאני עוד לוקח, וכדורי אשלגן כי הוא גם נמוך מדי אצלי כרגע) ואנחנו מגיעים לטיפול האחרון. אני בהחלט מרגיש את האפקט המצטבר של הכימו, ומניח שגם הטיפול הבא לא בהכרח יעבור חלק לגמרי, אבל יהיה קל להתעודד מכך שהוא האחרון, ואחריו זה הכל סוג של נגמר. רק "סוג של" כי יש עוד שיקום לא קצר לפניי, ובדיקות רבות בהמשך, אבל זה המצב ואני כרגע מקבל אותו בשמחה רבה.

תוספת – טרומבוציטים:

כששוחררתי מבי"ח האחות עדכנה אותי שהטרומבוציטים שלי נמוכים. הוראות הזהירות למצב כזה טיפה מצחיקות – "תזהר לא להיחתך". אני מניח שרובנו מנסים לא להיחתך בצורה טבעית רב הזמן, הכוונה כאן היא להזהר יותר ובעיקר מדברים כגון גילוח או צחצוח שיניים. אני אכן נזהר, אבל גיליתי משהו מעניין. בערך פעם ביום אני מופתע לגלות שאני מדמם ממקום כלשהוא. אני לא מודע לחתך כלשהוא, פשוט רואה פתאום את הדם. כנראה שבמהלך יום אנחנו נחתכים חתכים קטנים מדי פעם אבל הם קטנים ומערכת הקרישה פותרת את זה בלי בכלל שנשים לב. כשמערכת הקרישה קצת במצוקה, פתאום שמים לב, ולומדים להעריך אותה. פשוט מדהים הגוף שלנו..

הצד שלה:

הסרטן הזה יודע להפוך את החיים לחוויה שכולה שיאים ותהומות.

גם כעת, כשאנחנו חשים את הסוף בקצות אצבעותינו, ושנינו מגששים כדי למצוא את השגרה הטובה, גם כעת, היא עדיין בורחת.

אחרי שבוע של תהום – שבו תומר היה עם חום נמוך לשלושה ימים, ולא ישן בלילה, ועופר התאשפז שוב בבידוד לארבעה ימים ואני הגעתי לקצה גבול היכולת שלי – אחרי שבוע כזה  — שבו כמעט בכל יום נעזרתי בחברה אחרת ומשפחתה, ובילינו בבתים של אחרים אחה"צ, וקיבלנו נעלים אחרי שעמית עשה פיפי על שלו, והשארתי את עידו לאכול ארוחות ערב בבתים של אחרים, וקיבלתי המון עזרה בהוצאת נובה לטיול, והתאים הלבנים של עופר היו במצב מפחיד, והרגשתי הקלה שהוא שם, ומטפלים בו, ולא פה.

אחרי שבוע כזה שביום שישי ביקשתי מחברה טובה לקחת את עמיתי לגן בבוקר והוא סירב להכנס לאוטו שלה, ואז הייתי צריכה שוב להיסחב עם שלושתם לגנים ——- ואז ביקשתי מחברה טובה אחרת לקחת את עידו מוקדם למסיבת יום הולדת בגן והוא התחיל לבכות ברגע שנכנס לאוטו שלה ——– ואז כבר שנינו היינו עם דמעות.

אחרי שבוע כזה שאלתי את עידו מה קורה והוא אמר שהוא לא רוצה ללכת למסיבות יום הולדת יותר

ושאלתי למה

והוא אמר שהוא לא רוצה לאכול ממתקים

כי זה לא בריא

והסברתי שקצת ממתקים זה בסדר גמור ובדרך כלל הוא אוכל ירקות ופירות והוא בריא

והוא אמר לי שאני לא מבינה שהוא רוצה לאכול ה מ ו ן ממתקים

ושממתקים זה לא בריא

והוא לא רוצה להיות חולה

כי מי שחולה לא נמצא בבית

אחרי שבוע כזה שבו עמית  (שמתפתח בקצב מסחרר בתקופה האחרונה) כבר יודע לשאול את עופר "אבא אתה מרגיש טוב?" במבט כזה מודאג ואוהב בעיניים כמו שרק עמיתי יודע,

אחרי שבוע כזה —- שכבר נפלתי, נפלתי ,נפלתי

קיבלתי בילוי מפנק במלוא מובן המילה אצל חברה, שכלל שעה של שינה (!), בייביסיטר לכל הילדים שלי, בילוי של שעות בבריכה שלהם איתה ועם בעלה ועם הילדים המקסימים שלהם. יצאתי משם
מ ח ו ז ק ת

ואז למחרת בבוקר —-חגיגת יומולדת עם החברות המדהימות שלי במכבי בעינות בר – טיפולים במים, וארוחה נהדרת, והמון חיבוקים, וחברה טובה שאפשרה לי זמן ללא תינוק. אח, זמן ללא תינוק על הידיים. זמן שבו שוכחים מהתינוק על הידיים.

ואז.. קיבלנו את עופר בחזרה.

שיא אחרי שיא אחרי שיא.

ויום אחר כך נפרדנו מהעובדת הסוציאלית שבה אלינו כמעט בדמעות הדדיות—ועם מילים חמות— והרגשת קרבה אינסופית. אני יודעת שהיא ראתה אותי במלוא מובן המילה ואני ראיתי אותה.

ומפגש עם אחות של עופר הנהדרת…ושוב אמא שלי המדהימה שעושה את כל המאמצים, ושוב ההורים הנהדרים של עופר, ועוד בני משפחה מגיעים לעזור ולתת לנו זמן לעצמנו.

ואז ניסיון לחזור לשגרה.

לרגע — שגרה? לא ממש. הסרטן לא ממש מאפשר. הפחדים גדולים.  רק לשמור על עופר עוד קצת.

אני מרגישה כמו פצצה מתקתקת לעופר. הילדים מרגישים לי כמו פצצה מתקתקת לעופר.

אני כל הזמן בודקת את עצמי, חוששת, מוודאה.

רק לא להיות חולה.

ומזכירה לעצמי שגם להיות בבית – ולחבק את הילדים שלו – ואותי – וגם לחזור לחוות סוג של שגרה —

גם זה מעלה תאים לבנים.

תוספת של עופר (קצת בעצבים על יעל ורגשות האשמה שלה): אם כל החשיבות, ויש הרבה, תאים לבנים זה לא הכל. אם הייתי עדיין בבידוד הייתי מאוד בטוח ומוגן, אבל סביר להניח שבשלב זה גם בדיכאון. אנחנו נזהרים, בכל סימן לבעיה אני מתרחק, ולא צריך להפוך לאובססיבים לגבי מחלות. זה לא מורכב, יש סימן למחלה – אני מתפנה, אין סימן למחלה – אין סיבה שאתפנה. אז כשאין סימנים עדיף להתרכז בלהנות מהמשפחה ולא לבזבז זמן בהרגשה של פצצה מתקתקת.

Her side:

This cancer really knows how to transform life into an experience that is all ups and down, highs and lows.

Even now, when we can feel the end at the tip of our fingertips, and we try to find our way back to a normal routine, even now, it still eludes us.

After a week of lowpoints  –  Tomer with a low-grade fever for three days and not sleeping at night, Offer being hospitalized again in solitary confinement for four days and me reaching my limits – after such a week – where almost every day I used friends and their family, and spent so much time at other people's houses, and received shoes from friends after Amit did pee on his own, and left Ido to eat dinner in friends’ homes, and got lots of help walking Nova, and Offer's white cell count being scary, and me being relieved that he was safe at the hospital, being taken care of , not here.

After such a week, on Friday I asked a good friend to take Amit to his childcare in the morning and he refused to get into her car, then I had to drag all three boys again ——- then asked another friend to take Ido to a birthday party and he began crying inside her car ——– at that point we were both in tears.

After such a week, I asked  Ido what happened and he said he did not want to go to birthday parties anymore

I asked why

He said he did not want to eat sweets

That it is not healthy

And I explained eating a little sweets is fine and he usually eats fruits and vegetables which are healthy

And he told me I did not understand that he wants to eat all the candy

And candy is not healthy

And he did not want to be sick

Sick people leave home

After such a week when Amit (developing very rapidly lately) starts asking Offer "Dad are you feeling ok?" with such concerned and loving eyes, like only Amit knows,

After such a week —- I'm falling, falling, falling

and then  —-  I was completely pampered by a friend, including receiving an hour of sleep (!), babysitting for all my children, spending an hour in their pool with her and her husband and their adorable children. I left there re-energized

Then the next morning —- a birthday celebration with my amazing friends – water treatments, a great meal and lots of hugs, and all the while a friend watched the baby. Oh, some time with no baby in my arms. Some time to forget the baby in my hands…..

And then Offer came home.

Highpoint after highpoint after highpoint

And the next day we said goodbye to our social worker, with tears in our eyes — — with warm words and a feeling of great intimacy. I know she saw me in every sense of the word, and I saw her.

And meeting with Offer’s wonderful sister… and again my amzing mother makes every effort, and again Offer’s wonderful parents, and other family members come to help and give us some time to breathe.

And then an attempt to return to normal.

— Routine for a moment? Not really. Cancer does not really allow that. Big fears. Just keeping Offer safe for a bit longer.

I feel like a ticking bomb next to Offer. The children feel like ticking bombs for Offer.

I constantly examine myself,checking, making sure.

Just do not be sick.

And I remind myself that being at home – and embracing his children – and me – and having some kind of a routine —

It also increases white blood cells.

An addition by Offer (a little bit impatient towards Yael and her guilt): While of great importance, white cells are not everything. If I was still in solitary confinement, I would be very safe and secure, but it is likely that at this point I would also be quite depressed. We are being cautious, I'm away at any sign of sickness, but we should not become obsessed about diseases and sickness. This is not complex, if there is a sign of illness – I leave the house, if there is no sign of illness – there is no reason for me to leave. So when there are no signs it is better to concentrate on enjoying our family and not waste time feeling like a time bomb.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s