ארכיון חודשי: יולי 2016

טיפול שמיני ואחרון Eight and final treatment

acd66959-d078-4e26-907c-7592d80fd81a

הצד שלו:
פוסט די מרגש. הטיפול האחרון. כבר ברור שזה לא סוף התהליך אבל עדיין צעד גדול ומשמח.

כמובן שכרגיל, אני כבר לא זוכר המון מהימים הראשונים של הטיפול (החיסרון של לכתוב רק שבוע אחרי). הם עברו בסדר סה"כ, בחברת המשפחה. בשבת תוכננה לי מסיבת יום הולדת שלא יצאה לפועל עקב מספר אנשים חולים. זה היה צפוי, אך די מבאס (מוטיב שיחזור בהמשך..), כי אף על פי שהיום הולדת עצמו לא ממש מרגש אותי כרגע, ציפיתי לחגיגה (כמובן שדובר במספר מצומצם של אנשים ואוכל מוגבל וכו', אבל עדיין..). לא נורא, עדיין קיבלתי הרבה מתנות נחמדות (דווקא בשנה שאני מרגיש שקיבלתי מהמשפחה כל כך הרבה מעבר ובאמת שלא היה צורך במתנות..), ובכל מקרה אנחנו עובדים על הרבה סיבות לחגוג בהמשך..

ביום ראשון הלכתי עם יעל ואמא (שהתחלקו במשמרות על תומר) לטיפול האחרון. בדיקות הדם הראו שההמוגלובין, תאים לבנים, טסיות.. הכל נמוך למדי. הוחלט שאקבל מנת דם, שהגיעה מהר יחסית, והתחלתי לקבל עוד לפני הטיפול. בניגוד לקודמות, המנה הזו הייתה לא קלה. היא לקחה המון זמן, וכאבה בוריד.. בנוסף המחלקה הייתה מלאה לגמרי ובית משוגעים מלא לחץ.. לא ארוע נדיר, אבל שווה לציין. אני עוד אכתוב פוסט מיוחד על המחלקה ובעיקר על הצוות המדהים שלה. בכל מקרה שלוש שעות אחר כך עברנו לטיפול שהיה קצר וקולע ויצאנו הבייתה. טוב, לא הבייתה. ערכי התאים הלבנים הנמוכים הביאו אותנו להחליט שעדיף שאלך להורים כדי שלא אחטוף כלום.

חרף כל הכוונות הטובות והזהירות (לבשנו מסיכות פנים בבית!) לקח בערך ארבע שעות עד שיצאנו למיון עקב חום. במהלך צפוי אך מבאס שוב, משהו חדר בקלילות את מערכת ההגנה שלא הייתה לגוף שלי. נסעתי עם אבא, ובניגוד לפעם שעברה הפעם המיון היה מלא ודברים זזו קצת יותר לאט. הבעיה הגדולה יותר הייתה שלא רק במיון היה מלא. אחרי בדיקת דם הודיעו לי שיתנו לי אנטיביוטיקה וישימו אותי בבידוד (כצפוי).. אבל אין במחלקה להמטולוגיה מקום בבידוד, אז מחפשים איפה להשים אותי. החיפוש לקח בערך שלוש שעות, בהם אני יושב במיון, אחד המקומות הכי לא בריאים להיות בהם, מוגן חלקית ע"י וילון ומסיכת פנים. כמובן שהעדפנו כבר ללכת הבייתה, אבל הרופאים אמרו שלתת לי ללכת זו סכנת נפשות ועדיף שאהיה במקום עם רופאים.
בסופו של דבר נשלחתי לפנימית ד'. שמו אותי בחדר שמוגדר בידוד, אבל הרבה פחות מבודד מאלו שהייתי בהם בעבר. החדר לא היה מופרד לגמרי מהסביבה, הדלת בקושי נסגרה, לחצי מהצוות הייתה נטייה להכנס ללא מסיכת פנים והאוכל שהביאו לי לא התחשב בהגבלות של מישהו ללא מערכת חיסון. בברור זה לא מה שהם מתעסקים איתו בד"כ וזה לא אשמתם אבל לי זה היה מאוד מתסכל, והרגיש חסר פואנטה להיות שם. אמרו לי שיעבירו אותי בהקדם למחלקה שלי (המטולוגיה) אבל מי יודע מתי, וגם כאב לי הראש מהלילה נטול שינה ומלא חדר מיון שעברתי.
במהלך היום למחרת נחתי קצת, התאוששתי וגם נרגעתי קצת. בין היתר בזכות ביקורים מההורים ויעל, וכי אמרו לי שבמהלך היום אעבור למחלקה. המעבר התרחש בסוף רק בחמש, אבל היה משמח. אומנם עברתי לחדר לא מבודד לגמרי (בלי שירותים ומקלחת) עקב העומס אבל המצב היה הרבה יותר טוב (בפנימית כמובן שמעבר לבידוד החלקי גם יותר עמוס, האחיות פחות סבלניות ומדי פעם אנשים צועקים מכאב ברקע..) ומצב הרוח שלי השתפר.

מצב התאים הלבנים לעומת זאת לא השתפר. נכון לעכשיו הם עדיין בירידה אפילו, אז יש לי כמה ימים כאן. בינתיים גם ההמגלובין יורד, אז אני מקבל גם מנת דם מה שבינתיים עובר לאט אבל בלי כאב אז אי אפשר להתלונן.
אז יש לי עוד כמה ימים כאן, אבל אני בחדר נורמלי, עם ביקורי משפחה תומכת, ניסיון בידוד (אני משתפר כל פעם, ועכשיו בנוסף לזה שבאתי מצוייד במחשב עם סרטים ובפלאפון לבידור אני גם יודע שחשוב לדאוג לנוע הרבה כי אחרת אצא מכאן עוד יותר חלש מבד"כ כמו פעם שעברה, אז אני דואג לזוז כל פעם שאני לא מחובר לעירוי) ובעיקר הידיעה שזו כנראה הפעם האחרונה, ובתקווה מהנקודה הזו מערכת החיסון רק עולה למעלה.

הצד שלה:
אולי עכשיו יותר מאי פעם, עופר נראה כמו חולה סרטן.

זה קשה בשבילי לזהות את זה, כי השינויים הגיעו כמובן בהדרגה במהלך מחצית השנה הנוכחית, אבל אני בטוחה שמי שמביט בעופר מבחוץ, רואה אדם שעובר מסע לא קל.

לפעמים אני מתפתה למצוא את הצילום הראשון ההוא שיהודה, אבא של עופר, צילם ביום הראשון הראשון של הטיפולים כדי שאוכל כמעט לאחוז ולחוש בשינויים שקרו לאהוב שלי, כדי שהדברים יהיו ברורים לי, כדי שגם אני אוכל להסתכל קצת מבחוץ ולהבין כמה עבר עופר. כמה עברנו כולנו.

אחרי מספר ימים בשבוע שעבר ששהה אצל אמא שלי, באתי לאסוף אותי והדבר הראשון שאמרתי לו זה

" הי! אין לך גבות!"

הוא קיבל את זה בחיוך. כמו שעופר תמיד. עופר שלי.

 

כשמקלפים מאדם את הקליפה שלו לאט לאט, שזה בעצם מה שאני מרגישה שקרה לעופר בזמן האחרון, מגיעים לקליפות שאנחנו לא מתייחסים אליהם בדרך כלל….

הלך השיער, והזקן, והשרירים, והחוזק הגופני הרב שהיה, הלכו הגבות,

ועכשיו כשאני מביטה בעופר, ביחוד עכשיו כשבאמת הגוף שלו הגיע לקצה והוא רזה ושברירי,

כשאני מביטה בו בעינים, אני רואה מעבר לגוף.

נדמה לי שאני חשה בנשמה.

וזה מוזר, כי מדובר בעופר, ועופר הוא הבן זוג שלי ובעלי, כבר מספר לא מבוטל של שנים. אבל פתאום כעת, כשהגוף חלש כל כך, הנשמה ניכרת.

לא יודעת מה עופר יחשוב על מה שאני כותבת, אבל הנה זה אהוב. הנשמה שלך פורצת החוצה, ומדברת איתי. אני רואה אותה דרך העיניים, חזקה ובועטת. אני רואה אותה ברגעי החולשה שלך אהוב יקר שלי, בלי כל המסכות

בלי המסכות של הגבריות

בלי המסכות של חיצוניות שמגדירה אותנו

אני רואה אותה.

ואו.

 

תוספת אחרי הפוסט של יעל:
זה אכן היה פוסט קצת יותר קשה לקרוא. הוא גם מראה איך הבידוד והמצב לא איפשר לנו לעכל ולשמוח מספיק מהטיפול האחרון. כמובן שהוא לא אמר הרבה שלא ידעתי מבחינת מצבי הפיזי. שמתי לב שכמעט ונעלמו לי הגבות בערך יום או יומיים לפני שיעל ציינה את זה. היא רק הבהירה לי שזה אכן משהו ששמים אליו לב. שוב העיניין הזה שאני נאלץ לחשוב על משהו שבד"כ אני מדחיק.
יצא לי לבחון את עצמי הרבה בתקופה הזו. לקח לי זמן אבל שמתי לב לכל מה שנעלם.. מסת השריר, השיער, המרץ והאנרגיה. כלום לא נעלם לגמרי, אבל בהחלט נעלם במידה מסויימת. אני מודה שזה לא הכי קל. כשאני מסתכל בראי אני רואה על הפנים שחיקה. אולי זה הגיוני למישהו בן שלושים וחמש, או פשוט למישהו עם שלושה ילדים, אבל אין ספק שהמחלה הזו הוסיפה לא מעט. יש לי גם כמה כתמים על הפנים שלא היו לי זכורים. אולי זה המחסור בשיער, ביחד עם ירידה במשקל, שגם מבליטים מאוד כל דבר בפנים, אבל בהחלט יכול להיות שזה קשור לחודשים של הכנסת רעלים לגוף.
אם אני מנסה להסתכל על הנשמה, כמו שיעל אומרת, היא נראית לי בעיקר עייפה. זה לא שאני פוחד שאין לי יותר כח או משהו, ידעתי מראש (וגם די הוכחתי אני מאמין) שאני אעמוד ואעבור את כל מה שיהיה צריך לעבור (זה לא שיש יותר מדי ברירה). זה לא השתנה, האש לא קרובה להכבות, ואני יודע שגם את המכשולים שנותרו אעבור. אבל אני כן כבר עייף, ומרשה את זה לעצמי בעיקר כשאני עם יעל אני מניח. למזלי יש לי משפחה, חברים ועתיד שמח לצפות להם, ולקבל מהם אנרגיה. ברור לי שהשחיקה הזו תשאיר על הנשמה צלקת, אבל בסופו של דבר זה רק יהפוך אותה לחזקה יותר (וייתן לה מראה מסתורי וסקסי!).

 

Her side:

Perhaps now more than ever, Offer looks like a cancer patient.

It's hard for me to recognize it, because the changes happened gradually during these six months, but I'm sure that whoever looks at Offer from the outside, sees a man going through a difficult journey.

Sometimes I'm tempted to find that first photograph that Offer’s father took on the first day of treatment so I could try to grasp and feel the changes that happened to my love, so that things are clear to me too, so that I can take an outside look and realize what happened to Offer. What happened to all of us.

After Offer spent a few days at my mother’s house last week, I came to pick him up and the first thing I told him was:

 "Hey! You don’t have any eyebrows!"

He accepted it with a smile. As he always does. My Offer.

When you peel off layers from a man, that’s really what I feel happened to Offer, when layers come off, others come to the light. Layer we usually do not notice.

The cancer took the hair and beard, and muscles, and the great physical strength and then the eyebrows,

And now when I look at Offer, especially now, when he really reached the end of his body’s strenght and is thin and fragile,

When I look in his eyes, I see beyond the body.

I think I feel the soul.

That's strange, because it is in Offer, and Offer is my partner and my husband for a considerable number of years. But suddenly now, when the body is so weak, the soul shines out.

I’m not sure what Offer will think about what I write, but here it is love…. Your soul comes out and talks to me. I see it through your eyes, strong and kicking. I see it in your moments of weakness my dear love, without your masks

Without the masks of masculinity

Without the masks of looks and stereotypes that define us

I see it.

Wow.

Add on after Yael's post:

This was definitely a more difficult post to read. It also shows how being in isolation and this whole situation delays digesting and enjoying the fact this was the last treatment. Of course Yael's post did not say a lot I did not know regarding my physical condition. I noticed that my eyebrows had almost disappeared about a day or two before Yael noted it. She mentioning it just showed me that it really is noticeable. This once again forced me to think of something I normally represses.

I got to examine myself a lot during this time. It took me a while but I noticed everything that disappeared.. muscle tone, hair, energy, and stamina. Nothing disappeared completely, but all are gone to a certain extent. I admit it's not the easiest. When I look in the mirror at my face I see it is worn out. Maybe that's common for someone thirty-five, or just someone with three children, but there is no doubt that this disease has added quite a bit. I also have a few spots on my face that I don’t remember having before. Maybe it's the lack of hair, along with weight loss, that enhances everything, but it can definitely be connected to the months of the putting toxins into my body.

If I try to look at my soul, like Yael says, it seems mostly tired. It's not that I'm afraid I have no more strength left or something, I knew in advance (and I think I proved it well enough) that I can take this and I will do what's needed to get through this (it not like Ihave too much choice). That has not changed, the fire did not extinguish, and I know that there still remain a few obstacles to go through. But I am tired, and allow myself that, especially when I'm with Yael, I guess. Luckily I have family, friends, and a happy future to look forward to, and these give me strength. I know this ordeal will leave a scar on my soul, but in the end it would only come out stronger (and looking more mysterious and sexy!).

בין טיפולים 7 Between treatments

הצד שלו:

הטיפול האחרון לסט הזה היה ביום ראשון לפני שבוע. אמא באה איתי, והחשש המרכזי שלי היה שנחכה הרבה עד שנתחיל מכיוון שהטיפול עצמו קצר. לא מזה הייתי צריך לחשוש, כי דווקא לא היינו צריכים לחכות הרבה. בדיקת הדם הראתה שיש לי המוגלובין נמוך משמונה, ואני צריך לקבל מנת דם בנוסף לטיפול. אז נכנסנו מהר, ולקחו לי דם כדי לוודא סוג והכל (זה די קריטי לקבל דם מסוג מתאים), ואז חיכינו קצת וקיבלתי גם טיפול וגם מנת דם.
למחרת התחילו קצת צרות עם תומר. נראה היה שיש לו דלקת בעיניים, שמאוד מדבק, אז ארזתי את חפצי ועברתי להורים. בהמשך התפתח לו גם חום אז טוב שעזבתי. עוד לא ברור, אבל אני מאמין שזה הכל נבע משן שמתחילה לצאת לו.. בינתיים עוד אין שן, אבל מי יודע..
השהות אצל ההורים עברה בנעימים. אומנם יותר משעמם במהלך היום להיות לבדי, ובהחלט התגעגעתי ליעל ולילדים אבל היה נחמד עם ההורים.. ואז ביום רביעי בבוקר הרגשתי לא משהו. רגישות בגרון, חולשה.. יעל אמרה לי למדוד חום (איזה מזל שיש לי אותה!) ואכן היה לי חום. חיכיתי כמו ילד טוב שעה לראות שזה אמיתי (אלו ההוראות שנותנים) ואחרי שהחום רק עלה עוד קצת בשעה, ארזתי תיק ויצאתי עם אבא למיון.
לשמחתנו (וגם הפתעתנו) במיון לא היה עמוס במיוחד והכל תקתק בצורה יפה ומהירה. קיבלתי אנטיביוטיקה, נלקח לי דם (שנקרש, אז היה צריך לקחת פעם שנייה) ושלחו אותי למחלקה להמטולוגיה להתאשפז. במחלקה שמו אותי בבידוד, עקב התוצאות העגומות של בדיקות הדם. מספר תאי הדם הלבנים שלי שאף לאפס, ההמוגלובין היה 7.2, וגם הטרומבוציטים (שאחראים לקרישה של הדם) היו נמוכים מדי. .

קצת על השהות בבידוד. מדובר בחדר קטן עם שירותים פרטיים. כל מי שנכנס שם מסיכת פנים, ואני שם אחת אם אני יוצא מהחדר – שאני אמור לא לעשות בכלל. מקבלים אוכל שמוגדר לבידוד, ומורכב בעיקר ממוצרים סגורים כגון טונה, גבינות, ומנות חמות. הדברים האלו בד"כ היו טובים יותר מהמנה הבשרית והאורז (הדי מגעיל) שהגיעו גם בצהריים, אז אי אפשר להתלונן יותר מדי.. במקרה שלי קיבלתי גם תוספת מנות חמות ומספר ארוחות חמות מההורים שבאו לבקר הרבה, אז זה עזר מאוד.. כל כמה שעות אחות נחמדה באה ולוקחת מדדים, כאשר זה כולל גם את שעות הלילה. בין המדדים לחיבור של עירוי אנטיביוטיקה בארבע בבוקר ישנתי סביר אבל לא נהדר.
כל בוקר לקחו לי מנת דם לבדיקה (כמה שאני מחורר..) שהיה דווקא נחמד, כי אז אני יודע מה מצב שלי כל יום, גם אם הוא לא להיט. יש משהו נחמד בידיעה.
הימים בבידוד עברו בסדר בסה"כ. לא להיט להיות מוגבל לחדר קטן אחד, וגם מה שאפשר לעשות בו מוגבל עוד יותר בגלל העירוי שמחובר ליד ימין (קיבלתי בזמן שם אנטיביוטיקה, שלוש מנות דם, מנת טרומבוציטים והמון תמיסת סליין), אבל זו לא פעם ראשונה שלי בבידוד וידעתי להביא מחשב, שביחד עם הפלאפון סיפק לי את רב הבידור. היה מבאס לחשוב על יעל שהייתה צריכה להתמודד עם שלושה ילדים לבד ובלי לישון (תומר עדיין היה לא בשיאו..), אבל לשמחתי היא ביקשה מאנשים עזרה והם בהחלט סיפקו את הסחורה..

בהתחלה תאי הדם הלבנים לא הראו שיפור בכלל, אבל ביום השלישי כבר התחילה עלייה ובשבת כבר יכולתי לצאת מבידוד ולחזור הבייתה. כל המדדים עדיין נמוכים כמובן, אבל גבוהים מספיק כדי לא להיות בבידוד, וזה טוב מספיק בשבילי כרגע.
לחזור הביתה היה כייף מאוד, ורק שהגעתי קלטתי כמה התגעגעתי לבנים הנהדרים שלי. דבר נוסף שקלטתי מהר הוא שארבעה ימים בחדר קטן בלי לזוז כמעט צמצמו עוד יותר את התנועה המינימלית ממילא שעשיתי ואני מתעייף מאוד מהר, וצריך הרבה מנוחה (תכלס שאני חושב על זה סביר להניח שזה קשור גם להמוגלובין הנמוך) . למעשה פעילות אינטנסיבית כמו לכתוב את כל הפוסט הזה ממש גמרה אותי, ואני די צריך לשכב קצת לנוח עכשיו.

כעת נשאר רק את השבוע לעבור (שכולל אנטיביוטיקה שאני עוד לוקח, וכדורי אשלגן כי הוא גם נמוך מדי אצלי כרגע) ואנחנו מגיעים לטיפול האחרון. אני בהחלט מרגיש את האפקט המצטבר של הכימו, ומניח שגם הטיפול הבא לא בהכרח יעבור חלק לגמרי, אבל יהיה קל להתעודד מכך שהוא האחרון, ואחריו זה הכל סוג של נגמר. רק "סוג של" כי יש עוד שיקום לא קצר לפניי, ובדיקות רבות בהמשך, אבל זה המצב ואני כרגע מקבל אותו בשמחה רבה.

תוספת – טרומבוציטים:

כששוחררתי מבי"ח האחות עדכנה אותי שהטרומבוציטים שלי נמוכים. הוראות הזהירות למצב כזה טיפה מצחיקות – "תזהר לא להיחתך". אני מניח שרובנו מנסים לא להיחתך בצורה טבעית רב הזמן, הכוונה כאן היא להזהר יותר ובעיקר מדברים כגון גילוח או צחצוח שיניים. אני אכן נזהר, אבל גיליתי משהו מעניין. בערך פעם ביום אני מופתע לגלות שאני מדמם ממקום כלשהוא. אני לא מודע לחתך כלשהוא, פשוט רואה פתאום את הדם. כנראה שבמהלך יום אנחנו נחתכים חתכים קטנים מדי פעם אבל הם קטנים ומערכת הקרישה פותרת את זה בלי בכלל שנשים לב. כשמערכת הקרישה קצת במצוקה, פתאום שמים לב, ולומדים להעריך אותה. פשוט מדהים הגוף שלנו..

הצד שלה:

הסרטן הזה יודע להפוך את החיים לחוויה שכולה שיאים ותהומות.

גם כעת, כשאנחנו חשים את הסוף בקצות אצבעותינו, ושנינו מגששים כדי למצוא את השגרה הטובה, גם כעת, היא עדיין בורחת.

אחרי שבוע של תהום – שבו תומר היה עם חום נמוך לשלושה ימים, ולא ישן בלילה, ועופר התאשפז שוב בבידוד לארבעה ימים ואני הגעתי לקצה גבול היכולת שלי – אחרי שבוע כזה  — שבו כמעט בכל יום נעזרתי בחברה אחרת ומשפחתה, ובילינו בבתים של אחרים אחה"צ, וקיבלנו נעלים אחרי שעמית עשה פיפי על שלו, והשארתי את עידו לאכול ארוחות ערב בבתים של אחרים, וקיבלתי המון עזרה בהוצאת נובה לטיול, והתאים הלבנים של עופר היו במצב מפחיד, והרגשתי הקלה שהוא שם, ומטפלים בו, ולא פה.

אחרי שבוע כזה שביום שישי ביקשתי מחברה טובה לקחת את עמיתי לגן בבוקר והוא סירב להכנס לאוטו שלה, ואז הייתי צריכה שוב להיסחב עם שלושתם לגנים ——- ואז ביקשתי מחברה טובה אחרת לקחת את עידו מוקדם למסיבת יום הולדת בגן והוא התחיל לבכות ברגע שנכנס לאוטו שלה ——– ואז כבר שנינו היינו עם דמעות.

אחרי שבוע כזה שאלתי את עידו מה קורה והוא אמר שהוא לא רוצה ללכת למסיבות יום הולדת יותר

ושאלתי למה

והוא אמר שהוא לא רוצה לאכול ממתקים

כי זה לא בריא

והסברתי שקצת ממתקים זה בסדר גמור ובדרך כלל הוא אוכל ירקות ופירות והוא בריא

והוא אמר לי שאני לא מבינה שהוא רוצה לאכול ה מ ו ן ממתקים

ושממתקים זה לא בריא

והוא לא רוצה להיות חולה

כי מי שחולה לא נמצא בבית

אחרי שבוע כזה שבו עמית  (שמתפתח בקצב מסחרר בתקופה האחרונה) כבר יודע לשאול את עופר "אבא אתה מרגיש טוב?" במבט כזה מודאג ואוהב בעיניים כמו שרק עמיתי יודע,

אחרי שבוע כזה —- שכבר נפלתי, נפלתי ,נפלתי

קיבלתי בילוי מפנק במלוא מובן המילה אצל חברה, שכלל שעה של שינה (!), בייביסיטר לכל הילדים שלי, בילוי של שעות בבריכה שלהם איתה ועם בעלה ועם הילדים המקסימים שלהם. יצאתי משם
מ ח ו ז ק ת

ואז למחרת בבוקר —-חגיגת יומולדת עם החברות המדהימות שלי במכבי בעינות בר – טיפולים במים, וארוחה נהדרת, והמון חיבוקים, וחברה טובה שאפשרה לי זמן ללא תינוק. אח, זמן ללא תינוק על הידיים. זמן שבו שוכחים מהתינוק על הידיים.

ואז.. קיבלנו את עופר בחזרה.

שיא אחרי שיא אחרי שיא.

ויום אחר כך נפרדנו מהעובדת הסוציאלית שבה אלינו כמעט בדמעות הדדיות—ועם מילים חמות— והרגשת קרבה אינסופית. אני יודעת שהיא ראתה אותי במלוא מובן המילה ואני ראיתי אותה.

ומפגש עם אחות של עופר הנהדרת…ושוב אמא שלי המדהימה שעושה את כל המאמצים, ושוב ההורים הנהדרים של עופר, ועוד בני משפחה מגיעים לעזור ולתת לנו זמן לעצמנו.

ואז ניסיון לחזור לשגרה.

לרגע — שגרה? לא ממש. הסרטן לא ממש מאפשר. הפחדים גדולים.  רק לשמור על עופר עוד קצת.

אני מרגישה כמו פצצה מתקתקת לעופר. הילדים מרגישים לי כמו פצצה מתקתקת לעופר.

אני כל הזמן בודקת את עצמי, חוששת, מוודאה.

רק לא להיות חולה.

ומזכירה לעצמי שגם להיות בבית – ולחבק את הילדים שלו – ואותי – וגם לחזור לחוות סוג של שגרה —

גם זה מעלה תאים לבנים.

תוספת של עופר (קצת בעצבים על יעל ורגשות האשמה שלה): אם כל החשיבות, ויש הרבה, תאים לבנים זה לא הכל. אם הייתי עדיין בבידוד הייתי מאוד בטוח ומוגן, אבל סביר להניח שבשלב זה גם בדיכאון. אנחנו נזהרים, בכל סימן לבעיה אני מתרחק, ולא צריך להפוך לאובססיבים לגבי מחלות. זה לא מורכב, יש סימן למחלה – אני מתפנה, אין סימן למחלה – אין סיבה שאתפנה. אז כשאין סימנים עדיף להתרכז בלהנות מהמשפחה ולא לבזבז זמן בהרגשה של פצצה מתקתקת.

Her side:

This cancer really knows how to transform life into an experience that is all ups and down, highs and lows.

Even now, when we can feel the end at the tip of our fingertips, and we try to find our way back to a normal routine, even now, it still eludes us.

After a week of lowpoints  –  Tomer with a low-grade fever for three days and not sleeping at night, Offer being hospitalized again in solitary confinement for four days and me reaching my limits – after such a week – where almost every day I used friends and their family, and spent so much time at other people's houses, and received shoes from friends after Amit did pee on his own, and left Ido to eat dinner in friends’ homes, and got lots of help walking Nova, and Offer's white cell count being scary, and me being relieved that he was safe at the hospital, being taken care of , not here.

After such a week, on Friday I asked a good friend to take Amit to his childcare in the morning and he refused to get into her car, then I had to drag all three boys again ——- then asked another friend to take Ido to a birthday party and he began crying inside her car ——– at that point we were both in tears.

After such a week, I asked  Ido what happened and he said he did not want to go to birthday parties anymore

I asked why

He said he did not want to eat sweets

That it is not healthy

And I explained eating a little sweets is fine and he usually eats fruits and vegetables which are healthy

And he told me I did not understand that he wants to eat all the candy

And candy is not healthy

And he did not want to be sick

Sick people leave home

After such a week when Amit (developing very rapidly lately) starts asking Offer "Dad are you feeling ok?" with such concerned and loving eyes, like only Amit knows,

After such a week —- I'm falling, falling, falling

and then  —-  I was completely pampered by a friend, including receiving an hour of sleep (!), babysitting for all my children, spending an hour in their pool with her and her husband and their adorable children. I left there re-energized

Then the next morning —- a birthday celebration with my amazing friends – water treatments, a great meal and lots of hugs, and all the while a friend watched the baby. Oh, some time with no baby in my arms. Some time to forget the baby in my hands…..

And then Offer came home.

Highpoint after highpoint after highpoint

And the next day we said goodbye to our social worker, with tears in our eyes — — with warm words and a feeling of great intimacy. I know she saw me in every sense of the word, and I saw her.

And meeting with Offer’s wonderful sister… and again my amzing mother makes every effort, and again Offer’s wonderful parents, and other family members come to help and give us some time to breathe.

And then an attempt to return to normal.

— Routine for a moment? Not really. Cancer does not really allow that. Big fears. Just keeping Offer safe for a bit longer.

I feel like a ticking bomb next to Offer. The children feel like ticking bombs for Offer.

I constantly examine myself,checking, making sure.

Just do not be sick.

And I remind myself that being at home – and embracing his children – and me – and having some kind of a routine —

It also increases white blood cells.

An addition by Offer (a little bit impatient towards Yael and her guilt): While of great importance, white cells are not everything. If I was still in solitary confinement, I would be very safe and secure, but it is likely that at this point I would also be quite depressed. We are being cautious, I'm away at any sign of sickness, but we should not become obsessed about diseases and sickness. This is not complex, if there is a sign of illness – I leave the house, if there is no sign of illness – there is no reason for me to leave. So when there are no signs it is better to concentrate on enjoying our family and not waste time feeling like a time bomb.