בין טיפולים 6 between treatments

הצד שלו:
מאז הטיפול האחרון של הסבב הזה הימים היו ככה-ככה. הימים הראשונים אחרי הטיפול כללו בעיקר כאבי בטן חזקים (הכוונה היא ששאר הדברים הרגישו זניחים ביחס לכאבי בטן..). למזלי קיבלתי משכך כאבים חזק, שלקחתי כמה פעמים, ומאוד עזר להתמודד. עדיין לא היה נעים, אבל בלי המשכך היה יכול להיות ממש בלתי נסבל.. אחרי כמה ימים היה לילה לא נחמד בו רצתי לשירותים כל שעה עד שלוש בבוקר, אבל לאחר מכן הבטן נרגעה והמצב די התקבע. היו לי כאבי ראש, סחרחורות, חולשה, והפצע באף שחזר. הכל די דינאמי, אני יכול להרגיש בסדר, ואחרי שעה תגיע פתאום חולשה נוראית שתפיל אותי למיטה, או כאב ראש מעצבן שבא ויכול אז להשאר כמה שעות או להעלם אחרי פחות משעה.. הכל בא והולך.

עם כל זה, עדיין זו תקופה נחמדה כי א. המצב הזה נמשך כבר הרבה זמן, אז די התרגלתי לחיות ככה ב. אין לי עדיין טיפול מתוכנן (אני יודע שיהיה, אבל לא מתי או איזה סוג), אז זה מרגיש כמו סוג של חופש עד ליום רביעי בו תהיה בדיקה שאני מרגיש יחסית אופטימי לגביה. התקופה גם עברה בצורה נחמדה כי כמה חברים, חלק שלא ראינו הרבה זמן וחלק שלא ראינו קצת זמן, באו לבקר והיה משמח וכייף מאוד עם כולם.

מה שבכל זאת מדכדך אותי בימים אלו זה הכרה פתאומית שהייתה לי בשינויים פיזיים שעברתי. כל השינויים האלו היו צפויים, נורמלים, הפיכים, והתרחשו כבר במשך זמן מה, אבל פתאום נפלה עלי הכרה בהם.
זה קרה כי הרגשתי באזור בגוף עור קצת מחוספס, שהיה לי מוזר. הראיתי ליעל והיא אמרה שזה בטח כי איבדתי קצת מסת שריר. מאותו רגע התחלתי לקלוט כמה מסת שריר איבדתי. קשה לכמת את זה, אבל זה מרגיש כמו הרבה. התחלתי להשים לב שבמגוון מקומות (כל המקומות?) הגוף מרגיש ממש fluffy, במקום קשיח יחסית שהיה. זה התחבר גם לכך ששמתי לב לכך שכמות השיער שלי לא ירדה רק בראש (עדיין יש שערות, אבל הדלילות כבר די מצחיקה, והנשירה לא מסתיימת אז אני מקוצץ..) אלא בעוד הרבה מקומות.
כל זה גם גרם לי לחשוב שוב על משהו שלא התייחסתי אליו עד עכשיו. כמה וכמה אנשים אמרו לי שאני נראה ממש בסדר. ברור שזה נאמר כי הגיוני שמישהו שעבר 4 חודשי כימותרפיה כבר לא יראה אותו דבר. ברור גם שזה נאמר כסוג של מחמאה, וכדי לעודד. עדיין, עד עכשיו לא חשבתי על זה בכלל, גם כשאמרו לי. אבל פתאום אני נראה לעצמי קצת פחות בסדר, וזה יוצר רגישות מוזרה. אני מניח שזה מחזיר אותי לעיניין ההכרה במחלה, שתמיד בעייתי לי, כי בד"כ אני יכול להדחיק דברים מצויין. עכשיו כל פעם שאני מרגיש את הגוף שלי, אני לא יכול שלא לשים לב לשרירים שקטנו, או לשיער שחסר, וזה מזכיר לי שאני חולה. בנוסף לכך, זה גם מבהיר לי כמה היום בו אני אהיה נקי מהסרטן הוא לא היום בו זה נגמר, ושייקח עוד זמן ועבודה לא קצרים לחזור להיות מי שהייתי לפני.
זה די מבאס, אבל אני עדיין אופטימי. אני מאמין שעברתי כבר את רב הדרך, ושבקרוב המחלה הזו כבר תהיה מאחורי. בהחלט יהיה נחמד לקבל לכך אישור בבדיקה ביום רביעי, אז נא להחזיק אצבעות.

עידכון: בדיקת דם
ביום חמישי עשיתי בדיקת דם, שהייתי צריך לקראת הבדיקה ברביעי. בשישי כבר היה תוצאות. הסתכלתי על התוצאות, מתרשם מכמות ואיכות הערכים השונים, וכמה הם רחוקים מהתחום הרצוי. זה אפילו קצת הצחיק אותי, ובהחלט לא הדאיג, כי אני יודע טוב מאוד מה גורם לערכים כאלו..
אז התקשרה רופאת המשפחה שלי (שהיא מדהימה ונהדרת בצורה כללית, ונצטרך למצוא דרך להודות לה מאוד כשהכל יגמר). היא אמרה שיש כמה ערכים שממש לא בסדר, ושהיא מבקשת שאדבר עם ההמטולוג שלי ואודיע לה מה עושים. עדיין הנחתי שהיא פחות מכירה תוצאות של מי שעובר כימו כזה ארוך, וההמטולוג בטח לא יתרגש, אבל כתבתי לו סמס, ושלחתי לו את התוצאות. הוא התקשר אחרי כמה דקות ואמר שיש שתי בעיות (היא דאגה משלוש או ארבע דברים). אחת זה המוגלובין. הוא נמוך כבר הרבה זמן, אבל מסתבר שכשהוא יורד מתחת לשמונה, זה כבר בעייתי. הוא שאל אם אני מרגיש בסדר מספיק לחכות לראשון, או שאני צריך עירוי דם כבר עכשיו (בשישי). החלטנו לחכות לראשון, ואני חייב להודות שיש קצת הרגשה נחמדה לקבל מנת דם, אחרי הרבה פעמים שתרמתי דם. הדבר השני שהרופא אמר שבעייתי זה אשלגן, שנמוך מאוד וזה מסוכן. חשוב לשרירים וללב וכאלו דברים. קיבלתי מרשם לכדורי אשלגן שנראים ממש, אבל ממש כמו m&m (וכתוב עליהם לקחת רק בישיבה.. פעם ראשונה שנתקלתי בזה) והתחלתי לקחת אותם. בסופו של דבר יש משהו נחמד בלדעת שהאנמיה כנראה אחראית להרבה מתחושת החולשה והסחרחורות, כי זה אומר שעירוי הדם יכול לשפר מאוד את המצב. נגלה ביום ראשון כנראה..

 

הצד שלה:

עשרת הימים האחרונים היו מבלבלים. כך זה תמיד בין טיפולים. ישנם ימים בהם עופר מתעורר ומרגיש טוב, משחק עם הילדים, עובד קצת, והכל מרגיש כאילו אין סרטן בחיינו.

ואז אני מוצאת את עצמי – פתאום נזכרת, ויש בי חלק שכואב את הרגעים הכל כך טובים האלו בתוך המציאות הנוכחית שלנו. קשה לי להנות מהם מכיוון שאני יודעת שיש עוד קושי באופק.

מצד שני, בכל שלב בחיים יש עוד קושי באופק, אז כדאי להנות כאשר ישנה הזדמנות.

כשעופר חש בטוב, יש יותר אפשרות להתרכז בעצמי, ואני מנסה לעשות זאת.

היו מספר הזדמנויות בתקופה האחרונה לחשוב על כך:

# חבר טוב, שלא הצליח להבין מדוע אני לא מוותרת לעצמי יותר, מדוע אני כל כך ביקורתית כלפי עצמי, וגרם לי להרהר שוב בדבר.

# פגישה עם העובדת הסוציאלית שמגיעה אלינו, שבה דיברנו על "מה יעל רוצה", לא יאמן, אשה בת 33 כמעט, שמתחילה לבכות כששואלים אותה מה היא באמת רוצה.

# עמותת רוח דרומית, שמאפשרת לעופר ולי לקבל טיפולי רפואה משלימה בעלות מינימלית, אנשים מדהימים, שאפילו שמרו על תומר בזמן שאנחנו קיבלנו עיסויים ורפלקסולוגיה (!)… בזמן ששכבתי על שולחן העיסויים ונהנתי ממגע ידיהם של העוסקים במלאכה, ניסיתי לומר לעצמי שזה "מגיע לי!" "מגיע גם לי!"… ניסיתי לא להרגיש אשמה על כך שהם עובדים כל כך קשה בכדי לעזור לי אלא פשוט להנות מכך. אני כמעט מתביישת לספר כי בזמן שהם עיסו את האמות וכפות הידים, היה לי חשק ורצון פתאומי פשוט להחזיק את הידים שלהם. חזק. ולא לעזוב.

הנה הקישור לאתר שלהם. אם מישהו מחפש למי לתרום http://www.ruachdromit.org.il/he/

אז הנה מה שיעל רוצה:

שכל זה יהיה מאחורינו

יעל רוצה ללמד יוגה

יעל רוצה לאייר ספרים

יעל רוצה להתנדב ברוח דרומית

יעל רוצה לנסוע לחו"ל עם עופר

יעל רוצה את השגרה שלה בחזרה

יעל רוצה לנשק את עופר

Her side:

The last ten days were very confusing. That's how it always feels between treatments. There are days when Offer wakes up and feels good, plays with the children, works a bit, and everything feels as if there is no cancer in our lives.

Then I find myself – suddenly remembering and a part of me dislikes the good moments that are part of our current reality. I can hardly enjoy them because I know that the future will bring more difficulty back to our lives….

On the other hand, at every stage of life there is difficulty on the horizon, so you should enjoy life when there is an opportunity..easier said than done.

When Offer feels well, I have time and energy to concentrate on myself, and I try to do this.

There were a number of occasions in recent days to think about it:

# A good friend, who could not understand why I'm so hard on myself, why I'm so critical of myself, why I don't think of me, and made me think again about it again.

# Another meeting with the social worker, in which we spoke about "what Yael wants" unbelievable, an almost 33-year-old woman, beginning  to cry when someone asks her what she really wants.

# A  non-profit organization here in our city, of volunteers, called ROACH DROMIT (south wind) that gives complementary medical treatments at minimal cost to cancer patients and their families, amazing people, that even took care of baby Tomer while we received massages and reflexology sessions (!) … As I laid on the massage table and enjoyed the healing hands of the therapists, I tried to tell myself that "I deserve this!" and "I am worthy of this!"… I tried to not feel guilty about them working so hard to help me, but just enjoy it. I am almost ashamed to say that while they were massaging my forearms and palms, I felt a sudden desire to simply hold their hands. Strongly. And never let go.

Here is the link to their site. If someone is looking for someone to donate to: http://www.ruachdromit.org.il/en/

So here's what Yael wants:

For all this to be behind us

Yael wants to teach yoga

Yael wants to illustrate books

Yael wants to volunteer at ROACH DROMIT

Yael wants to travel abroad with Offer

Yael wants her routine back

Yael wants to kiss Offer

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s