טיפול 6 Treatment

הצד שלו:
אחרי השבועות האחרונים, שכללו הרבה קשיים, הטיפול השישי עבר ממש חלק. ביום הראשון, הארוך ומתיש במיוחד, בא איתי חבר ובסה"כ עבר בסדר הטיפול. למחרת הלכתי עם אבא, וליום השלישי עם אחותי. הטיפולים עברו בסדר, קצת בחילה, קצת סחרחורות וחולשה, אבל כלום יוצא דופן..
משהו ייחודי לטיפול השלישי היה הוא שהוא נפל על יום הנישואים (שבע שנים!) שלנו. החגיגות הרגילות התבטלו כמובן, אבל שנינו הצלחנו לרגש זה את זאת בברכות יפות, ובערב חברה באה לשמרטף ויצאנו להסתובב קצת בחוץ. יעל לקחה אותי לפארק ההיי טק של באר שבע, בו מעולם לא הייתי, והיה ממש נחמד. יפה ושקט שם (זה היה באזור תשע בערב) וזה התאים לנו בול. זו תקופה לא פשוטה, אבל בהחלט מרגיש שהיא גם מקרבת אותנו ומחזקת אותנו עם כל מה שאנחנו עוברים ביחד.
כעת יש כמה ימים לנוח ובשלישי יהיה הטיפול האחרון לשבוע (אני לא מחשיב בכלל את כדורי הכימו שאני לוקח כל יום..), שפעם שעברה היה קצר אך עוצמתי, ואז שבועיים מנוחה ועוד pet CT כדי לקבוע איך ממשיכים..

היות וזה פוסט די קצר מצדי, אני אוסיף מחשבה שהייתה לי ולא הספקתי עוד לרשום..

לא להכשל

משהו שחשבתי עליו לפני זמן מה, ורציתי לכתוב, אבל לא יצא לי. מאז קרו כל מיני דברים, אבל זה עדיין נראה לי חשוב. למעשה זה אחד הדברים הכי חשובים שהייתי אומר למישהו שחלה.
יש הרבה דברים קשים בסרטן, והרבה מקומות שאפשר להישבר מהם. השבוע יצא לי להגיע לנקודות שבירה מסבל, ומפחד. אבל עד השבוע נשברתי מספר פעמים דווקא מדברים אחרים.
רב הזמן אתה מדחיק את המחלה, ואת ההשלכות והתוצאות האפשריות שלה. כשקרה לי משהו שלא נתן לי להדחיק (כמו הכישלון לשאת את עמית על הכתפיים), ואילץ אותי להכיר במצבי בדרך כנה זה הוביל לרגעי שבירה. זה לא רק רע, כי צריך לא להדחיק ולהסתכל על המצב בעיניים פתוחות. אבל רק קצת. רב הזמן צריך להדחיק, כי אחרת אי אפשר ממש לחיות בדרך מתפקדת. אז מצאתי את השיטה לעשות את זה. רק לא מזמן הבנתי שאני בעצם עושה משהו פעיל, אבל הידיעה והכרה במה שאני עושה לא השפיע על התוצאות.
בגדול הטריק הוא לא להיכשל. הדרך הכי טובה לא להיכשל – לא לנסות. זה נראה לי משהו שהומר סימפסון אמר פעם לבארט, ואין ספק שברוב המצבים בחיים זו לא הדרך הנכונה.. אבל זמנים מיוחדים דורשים פתרונות מיוחדים. אי היכולת להדחיק מגיעה אלי בעוצמה כשאני נכשל לעשות משהו שאני הבריא היה עושה בקלות. אז אני מראש לא נותן לעצמי את ההזדמנות להיכשל.
מה שחשוב כאן, הסיבה שהשיטה עובדת, היא לא זה שאני לא נכשל. אני עדיין נכשל מדי פעם, וטוב שכך כדי לצאת מההדחקה לפעמים. מה שחשוב כאן זה האשליה של שליטה. כשאני בוחר לזוז יותר לאט, או לא להרים משהו קצת כבד, אז לא עשיתי את זה כי אני בחרתי לא לעשות את זה. האם יש סיכוי טוב שאם הייתי מנסה הייתי נכשל? בטח. אבל זה לא משנה. אני בחרתי לא לנסות. זה נשמע מצחיק, כי ברור שזו אשליה של בחירה, אבל כשרוצים להאמין לשקר זה לא משנה. חוץ מזה משהו טיפשי שעובד עדיין עובד, וזה הדבר היחיד שחשוב באמת.

הצד שלה:

השבוע היה יום הנישואים שלנו. לא ידענו איך עופר ירגיש באותו היום, אז הציפיות היו נמוכות לכל הדעות.

עופר הצליח להפתיע אותי בבוקר עם ברכה יפהפייה, שגרמה לי להתייפח על הספה, בדמעות של אושר והכרת תודה…בהמשך היום קיבלנו זמן חופשי באדיבות סבתא ודודה, ובערב הגיעה חברה אהובה לשמור על הילדים הישנים ואני הצלחתי להפתיע את עופר בטיול קצר מחוץ לבית.

לצאת שנינו מהבית, דבר נדיר מאד בימים אלו, החזיר קצת תחושת שפיות לחיים שלנו.

לקחתי אותו לגשר החדש שהקימו בין תחנת הרכבת לפארק ההייטק בב"ש, ולשמחתי קידמו אותנו מדרגות נעות, כך שלא הרגשתי רע שאני מעייפת את עופר יותר מדי.

החזקנו ידיים, דיברנו, נתתי לעופר את הברכה שכתבתי אני לו, ישבנו קצת ליד המים הזורמים, עשינו הרפיה ביחד, וחזרנו הביתה. התחושה הייתה טובה כל כך. להוציא את עופר מהבית, לטייל קצת, להביט האחד לשנייה בעיניים.

בעיני זה היה מדהים. כמה מתאמצים כל שנה ביום נישואים וימי הולדת, עם מתנות, וחוויות, ואירועים, ומסעדות….

ובסיטואציה הנוכחית שלנו, יום נישואים מושלם היה מורכב מלעלות על גשר, להחזיק ידיים, להיות יחד במלוא מובן המילה. בלי אוכל מיוחד, בלי להרשים אחת את השני, אפילו בלי להתנשק (הפחד מלהעביר לעופר מחלות, זיהומים ווירוסים הוא כרגע גבוה מאד).  אני מקווה שאזכור את זה גם אחרי שכל זה יגמר.

היום, שוחחתי עם העובדת הסוציאלית המקסימה שמגיעה אלינו, על הקשיים שלי עם עצמי כעת.

תמיד הייתי בן אדם של קצוות, שחור ולבן, בלי הרבה באמצע. או שאני אמא רעה או שאני אמא מושלמת, או שאני מצליחה לעשות הכל או שאני לא שווה כלום. אני לא מצליחה לראות את כל הגוונים שיש באמצע.

התחלתי לעבוד על לשפר את זה בתקופה שלפני הסרטן, ועכשיו אני מרגישה שחזרתי אחורה ביג טיים.

אני לא יודעת איך לוותר לעצמי על עוד דברים. אני מרגישה שאני עושה ממש את המינימום.

כשאני חושבת על זה, סביר להניח שגם בלי הסרטן, לעופר ולי היה קשה להתמודד עם שלושה ילדים קטנים בהתחלה. אבל היינו ביחד שנינו. עכשיו, אני מתמודדת עם זה לבד. אבל אפילו לא באמת לבד.

זה גורם לי להרגיש אפילו רע יותר, שאמא שלי עוזרת כל כך, וההורים של עופר, ובכל זאת קשה לי.

אני לא ישנה בלילה. אולי זה הבסיס להכל.

אלוהים, אני אפילו לא עובדת! איכשהוא, כל היום עובר ואני לא מספיקה לעשות כלום.

עידו ועמית, נמצאים בגנים שלהם עד ארבע! ובכל זאת קשה לי.

אני לא רוצה לנקות פחות, כי אני יודעת כמה חשוב שהבית יהיה נקי והגייני כדי למנוע מעופר עוד מחלות.

אני לא רוצה להכניס מנקה הביתה, כי אני לא רוצה להכניס עוד מישהו הביתה…

אני מבשלת רק את המינימום. המון אנשים עוזרים לנו עם זה.

אני יוצאת עם נובה הרבה פחות.

רק לטפל בילדים, רק להאכיל אותם, לארגן אותם לגן, רק לדאוג להם, לחבק אותם, רק לכבס, רק להחליף לעמיתי כי שוב עשה בתחתונים, רק לקלח אותם, אחד רוצה פלסטר, שני רוצה שאצייר איתו, אחד צריך שיניקו אותו, ואז שוב אחד רוצה לאכול את זה, ואחר כבר פתח את המקרר, ושוב לכבס, ושוב לשחק, ושוב לאהוב, ושוב להרדים.

אז העובדת הסוציאלית אמרה שאולי כדאי שאביא מישהי שתעזור לי. אבל שוב קשה לי. שתהיה עוד מישהי בבית?? ורק התהליך של למצוא מישהי… ולסמוך עליה? ואי אפשר להכניס המון בנות ולבדוק אותן כי עופר לא יכול שיהיו פה הרבה אנשים בבית..

הכל מתנגש ומתערבב ומפריע.

התחילה לי פטרייה בלשון בגלל כל האנטיביוטיקה. אז הורדתי סוכרים כי הפטרייה אוהבת סוכרים. וזה קשה.

ועופר אומר שאני מגזימה ושוב אני בשחור ולבן.

אבל אם יש פטרייה זה אומר שאני לא יכולה לנשק אותו.

ואני כל כך רוצה לנשק אותו.

יום נישואים שמח אהוב שלי. אל תדאג לי כל כך. יש לי אותך.

Her side:

This week was our 7th wedding anniversary. We did not know how Offer would feel that day, so expectations were low.

Offer managed to surprise me in the morning with a beautiful card, which made me weep on the couch, tears of joy and gratitude … Later in the day we got free time for ourselves because Offer’s mother and sister took the kids, and when the evening came, a beloved friend came to babysit the children and I was able to surprise Offer with a short trip outside.

We both got out of the house together, which is a rarity these days, and that brought some sense of sanity to our lives.

I took him to the new bridge built between the high-tech park and the train station in Beersheba, and thankfully we were greeted by escalators, so I did not feel I was tiring him too much.

We held hands, talked, I gave Offer the card I wrote for him, we sat for a while by the flowing water, we practiced a relaxation technique together, and we went home. It felt so good. Taking Offer out of the house, walking around, looking one another in the eye.

It was amazing to me. All these years we plan so much, we put in so much effort thinking about wedding anniversaries and birthdays, planning gifts and experiences, events, and eating at fancy restaurants….

And during our current situation, the perfect anniversary was walking on a bridge, holding hands, being together in the full sense of the word. Without special meals, without impressing one other, even without kissing (the fear of transferring diseases, and viral infections to Offer is very high at the moment). I hope I'll remember that even after all this is over.

Today, I spoke with the lovely social worker who comes to talk to us, about the difficulties I have with myself now.

I've always been a person of extremes, black or white, without much in between. Either I’m a bad mother or a perfect mother, either I can do everything or I'm not worth anything. I can’t see all the shades in the middle.

I started working on improving that just before the cancer came, and now I feel like I took a few steps back in a big way.

I do not know how to cut myself some slack and let go of some things. I feel like I'm doing just the bear minimum.

When I think about it, it’s likely that even without the cancer, Offer and I would still have a hard time dealing with three small children. But we would have been together. Now, I'm dealing with it alone. But even that’s not true. I get so much help…

It makes me feel even worse, my mother helps so much, and Offer’s parents, and still it’s so hard for me.

I don’t sleep at night. Perhaps that’s the basis for everything.

God, I don’t even work! Somehow, the day passes and I struggle to get everything done.

Ido and Amit, are in their childcare till 4 PM!  And it’s still hard for me.

I don’t want to clean less, because I know how important it is that the house will be clean and hygienic to prevent diseases.

I do not want to hire a cleaning lady, because I do not want anyone else in my home…

I barely cook. Lots of people help us with this.

I even get help to walk Nova the dog.

Just taking care of the children, just feeding them, organizing them in the morning, just taking care of them, hugging them, just putting on another washing machine, just cleaning Amit’s underwear again and changing him, just bathing them, one kid want’s a Band-Aid, another wants me to paint with him, one needs me to nurse him, and then again he wants to eat this and the other one has already opened the refrigerator and bathing again and playing some more, and showing them how much I love them…

So the social worker said maybe I should bring someone to help me. But again I can’t. Someone else in the house?? Just the process of finding someone … and trusting them? And I can’t even bring optional nannies to the house to interview them because Offer cannot be around many people…

Everything collides and interferes.

I got a fungal infection in my mouth because of all the antibiotics I took. So I stopped eating sugar. Fungus loves sugar. And that’s so hard as well. I love sugar.

Offer says I'm exaggerating again doing and thinking in a black and white manner.

But if there is a fungal infection – that means I cannot kiss him.

And I want to kiss him so much.

Happy anniversary my love. Do not worry about me so much. I have you.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s