ארכיון חודשי: יוני 2016

טיפול 7 Treatment

הצד שלו:

ביום רביעי הלכתי לבדיקת ה pet CT. ללכת לסורוקה במקום לרמת החייל היה בהחלט שדרוג, היות ומאוד נחמד לוותר על שעתיים וחצי על הכביש. פחות נחמד היה לגלות שהיוד שמזריקים הולך ונעשה פחות נעים לקבל, ועשה לי בחילה והרגשה די רעה, אבל לפחות זה לא נמשך הרבה זמן עד שזה עובר..

מהבדיקה הביתה בשביל.. לחכות. עשינו כל מיני דברים, אבל בסופו של דבר מאותו רגע חיכינו לטלפון מהרופא שלי. ברביעי הוא לא התקשר. למרות שהייתי אופטימי לגבי הבדיקה, הייתי די מתוח וחיכיתי בקוצר רוח. בחמישי בצהריים לא יכולתי להתאפק וכתבתי לו הודעה, והוא כתב שיחזור אלי עוד מעט. שעתיים מתוחות אחרי זה הוא התקשר. התוצאות היו טובות. אומנם לקח לי רגע להבין ש"הפוגה" זה טוב ובדיוק מה שרצינו, אבל בסוף הבנתי. נחסך לי גם להחליט בין דעות שונות של שני רופאים מכיוון שהוא הסכים עם הרופאה השנייה שהקרנות הן לא אפשרות בגלל שהגידול האחד שקרוב למעטפת הלב. המשמעות היא שעכשיו אני צריך לעשות עוד שני מחזורים של הטיפול האגרסיבי, ובזה בעצם לסיים עם המחלה.
יהיו עוד כמה חודשים להחלים ולתת למערכת החיסון להתאושש, לחזק את הגוף, ויהיו עוד בדיקות ו pet CT כל חצי שנה בעתיד הקרוב, כי המדד להבראה הוא שהמחלה לא חוזרת חמש שנים, ויכול להיות שעוד נפגוש תוצאות נוספות של הכימו, אבל בעיקרון שני מחזורים וזהו.

כרגיל, לא מבזבזים זמן וכבר ביום ראשון התחלתי את המחזור הראשון. כרגיל ליום ראשון של טיפול היה ארוך למדי, אבל נכנסתי יחסית מוקדם אז זה לא היה נוראי, ואבא ואמא באו איתי. למחרת אחי בא וליום השלישי חבר טוב. כל הטיפולים עברו בסדר סה"כ. חולשה, כאבי בטן, רגליים וראש. ההמוגלובין שלי היה 8.9 בראשון והיום כבר הגיע ל 8. אבל זה הטיפול, וככה הוא עובד.

אתמול היה לי רגע של הבנה כשקפצה לי לראש שורה מהשיר Joan of arc של לאונרד כהן.

“She said I’m tired of the war, I want the kind of job I had before”

ועם המשפט באה ההכרה למה שהרגשתי כבר כמה ימים. עייפות. עייפתי מהכימו, מלהרגיש רע, מהמחלה. פשוט עייפות. אני לא יודע אם הרשתי לעצמי להרגיש את זה רק כי כבר יש סוף באופק או בלי קשר, אבל תמיד נחמד להבין לפתע בדיוק מה אתה מרגיש.
ההכרה הזו באה ממוזיקה, שמשחקת חלק חשוב בחיי בתקופה הזו. תמיד הייתי מחובר רגשית למוזיקה, ובימים אלו שהדחקה היא חלק גדול מהם, כלי עזר כמו מוזיקה שמחבר אותי לרגשות שלי מאוד עוזר. בין אם זה לשמוע את Sufjan Stevens ולבכות, לשמוע את Neil Young ולרחף, לשמוע את Queen ולחייך או לשמוע את Alice in Chains ולזעום, המוזיקה מאפשרת לי להתחבר לרגש חזק ודי גולמי, בלי חוצצים.. וזה דבר די נהדר. החיבור שלי למוזיקה קצת קטן מאז שיש ילדים בבית, ובערב שומרים על יחסית שקט וביום מתעסקים בהם או עובדים. אבל בין הצורך לחיבור הרגשי לזמן רב שביליתי בשכיבה במיטה בלי ממש אופציה לעשות משהו אחר מלבד להקשיב למוזיקה, החיבור חזר. נחמד למצוא עוד משהו חיובי שבא מהמחלה..

 

הצד שלה:

איזה אושר. תודה לעולם, לאלוהים, ליקום, לכל מי שעזר, וחשב עלינו, והדליק נר, ושלח אנרגיות חיוביות.

הבדיקה הייתה נקיה. אין יותר גידול בבית החזה של עופר.

אמנם קצת קשה ומלחיץ לעבור עוד שני טיפולים אגרסיביים עד שנוכל לחגוג לגמרי את סיום הפרק הזה בחיינו (הרופא המליץ להמשיך עם האגרסיביים מכיוון שהם השפיעו הכי הרבה על הסרטן).. אבל אני יודעת שעופר חזק ושהזמן יעבור מהר ועוד רגע נוכל באמת לנשום לרווחה.

שנינו עדין קצת מחכים עם החגיגות הגדולות.. עופר מכיוון שהוא רוצה כמובן להיות אחרי הטיפולים הקשים… כי הוא עייף, ונמאס לו מסחרחורות, וכאבי בטן, ואיסורים וכו…

ואני.. אולי בגלל אמונות טפלות, או המשך חששות ופחדים.

אבל כבר ביקשתי לשריין לעצמי את הטיפול האחרון אחרון אחרון. בכדי שנוכל להיות ביחד ברגע שזה נגמר.

אני יודעת שהסרטן עוד ימשיך להיות חלק מהחיים שלנו.  אני יודעת שנמשיך לחשוש ממנו. שהבדיקות כל חצי שנה עוד יגרמו לנו לימים מלאי מתח. אבל נצטרך ללמוד להסתדר.

בינתיים אנחנו ממשיכים להתמודד. לאפשר לעופר המדהים לנוח, לעבור את הטיפולים בקלות האפשרית ולספור את הימים לאחור.

הרבה דברים ממשיכים להשתנות. ולרגש.

אני גדלתי בשנה . בחצי שעה האחרונה לפני שנרדמתי ביום ההולדת שלי, ישבתי לכתוב לעצמי במה השתנתי בשנה האחרונה. אני גאה בעצמי. גדלתי באמת הפעם.

עידו גדל בשנה. ילד מדהים.

תומר התחיל להסתובב מהגב לבטן ומהבטן לגב.

אח שלי ומשפחתו חוזרים לארץ.

אני יוצאת לדרך חדשה מקצועית, ומקווה להתחיל להגשים לאט לאט את החלומות שלי.

 

Future-Quotes-14

Her side:

Such joy! Thank you world, God, the universe, everyone who helped, and thought of us, and lit a candle, and sent positive energy our way.

The PET scan was clean. No more cancer in Offer’s chest.

Although it’s a bit difficult and stressful to go through two more aggressive treatments until we can celebrate the end of this chapter in our lives (the doctor recommended to continue with aggressive treatments because they finished off the cancer), I know that Offer is strong and time flies and soon we will be able to really fully breathe a sigh of relief.

We are both still postponing any big celebrations… Offer – because he wants the difficult treatments to be behind him… because he's tired, tired of the dizziness, and being in pain and feeling sick…

And me…maybe its superstition, or still anxiety and fears.

I have already asked to reserve my place for the last treatment. I want us to be together for the final moments of the treatments.

I know that the cancer will continue to be part of our lives. I know that we will continue to fear it. Offer will have to be tested every six months and those will be stressful days, but we will have to learn live our lives that way.

In the meantime, we continue to walk forward. Allowing Offer a lot of rest time, helping him go through the treatments as easily as possible and counting the days. Soon.

Life is full of changes and excitements.

I just celebrated a birthday. Just before I fell asleep on my birthday, I sat down to write how I changed this last year. I'm proud of myself. I really grew up this time.

Ido celebrated his 5th birthday. Amazing kid.

Tomer began to turn from back to belly and belly to back.

My brother and his family are returning to Israel.

I'm starting a new road professionally, and hope to begin to make my dreams come true.

בין טיפולים 6 between treatments

הצד שלו:
מאז הטיפול האחרון של הסבב הזה הימים היו ככה-ככה. הימים הראשונים אחרי הטיפול כללו בעיקר כאבי בטן חזקים (הכוונה היא ששאר הדברים הרגישו זניחים ביחס לכאבי בטן..). למזלי קיבלתי משכך כאבים חזק, שלקחתי כמה פעמים, ומאוד עזר להתמודד. עדיין לא היה נעים, אבל בלי המשכך היה יכול להיות ממש בלתי נסבל.. אחרי כמה ימים היה לילה לא נחמד בו רצתי לשירותים כל שעה עד שלוש בבוקר, אבל לאחר מכן הבטן נרגעה והמצב די התקבע. היו לי כאבי ראש, סחרחורות, חולשה, והפצע באף שחזר. הכל די דינאמי, אני יכול להרגיש בסדר, ואחרי שעה תגיע פתאום חולשה נוראית שתפיל אותי למיטה, או כאב ראש מעצבן שבא ויכול אז להשאר כמה שעות או להעלם אחרי פחות משעה.. הכל בא והולך.

עם כל זה, עדיין זו תקופה נחמדה כי א. המצב הזה נמשך כבר הרבה זמן, אז די התרגלתי לחיות ככה ב. אין לי עדיין טיפול מתוכנן (אני יודע שיהיה, אבל לא מתי או איזה סוג), אז זה מרגיש כמו סוג של חופש עד ליום רביעי בו תהיה בדיקה שאני מרגיש יחסית אופטימי לגביה. התקופה גם עברה בצורה נחמדה כי כמה חברים, חלק שלא ראינו הרבה זמן וחלק שלא ראינו קצת זמן, באו לבקר והיה משמח וכייף מאוד עם כולם.

מה שבכל זאת מדכדך אותי בימים אלו זה הכרה פתאומית שהייתה לי בשינויים פיזיים שעברתי. כל השינויים האלו היו צפויים, נורמלים, הפיכים, והתרחשו כבר במשך זמן מה, אבל פתאום נפלה עלי הכרה בהם.
זה קרה כי הרגשתי באזור בגוף עור קצת מחוספס, שהיה לי מוזר. הראיתי ליעל והיא אמרה שזה בטח כי איבדתי קצת מסת שריר. מאותו רגע התחלתי לקלוט כמה מסת שריר איבדתי. קשה לכמת את זה, אבל זה מרגיש כמו הרבה. התחלתי להשים לב שבמגוון מקומות (כל המקומות?) הגוף מרגיש ממש fluffy, במקום קשיח יחסית שהיה. זה התחבר גם לכך ששמתי לב לכך שכמות השיער שלי לא ירדה רק בראש (עדיין יש שערות, אבל הדלילות כבר די מצחיקה, והנשירה לא מסתיימת אז אני מקוצץ..) אלא בעוד הרבה מקומות.
כל זה גם גרם לי לחשוב שוב על משהו שלא התייחסתי אליו עד עכשיו. כמה וכמה אנשים אמרו לי שאני נראה ממש בסדר. ברור שזה נאמר כי הגיוני שמישהו שעבר 4 חודשי כימותרפיה כבר לא יראה אותו דבר. ברור גם שזה נאמר כסוג של מחמאה, וכדי לעודד. עדיין, עד עכשיו לא חשבתי על זה בכלל, גם כשאמרו לי. אבל פתאום אני נראה לעצמי קצת פחות בסדר, וזה יוצר רגישות מוזרה. אני מניח שזה מחזיר אותי לעיניין ההכרה במחלה, שתמיד בעייתי לי, כי בד"כ אני יכול להדחיק דברים מצויין. עכשיו כל פעם שאני מרגיש את הגוף שלי, אני לא יכול שלא לשים לב לשרירים שקטנו, או לשיער שחסר, וזה מזכיר לי שאני חולה. בנוסף לכך, זה גם מבהיר לי כמה היום בו אני אהיה נקי מהסרטן הוא לא היום בו זה נגמר, ושייקח עוד זמן ועבודה לא קצרים לחזור להיות מי שהייתי לפני.
זה די מבאס, אבל אני עדיין אופטימי. אני מאמין שעברתי כבר את רב הדרך, ושבקרוב המחלה הזו כבר תהיה מאחורי. בהחלט יהיה נחמד לקבל לכך אישור בבדיקה ביום רביעי, אז נא להחזיק אצבעות.

עידכון: בדיקת דם
ביום חמישי עשיתי בדיקת דם, שהייתי צריך לקראת הבדיקה ברביעי. בשישי כבר היה תוצאות. הסתכלתי על התוצאות, מתרשם מכמות ואיכות הערכים השונים, וכמה הם רחוקים מהתחום הרצוי. זה אפילו קצת הצחיק אותי, ובהחלט לא הדאיג, כי אני יודע טוב מאוד מה גורם לערכים כאלו..
אז התקשרה רופאת המשפחה שלי (שהיא מדהימה ונהדרת בצורה כללית, ונצטרך למצוא דרך להודות לה מאוד כשהכל יגמר). היא אמרה שיש כמה ערכים שממש לא בסדר, ושהיא מבקשת שאדבר עם ההמטולוג שלי ואודיע לה מה עושים. עדיין הנחתי שהיא פחות מכירה תוצאות של מי שעובר כימו כזה ארוך, וההמטולוג בטח לא יתרגש, אבל כתבתי לו סמס, ושלחתי לו את התוצאות. הוא התקשר אחרי כמה דקות ואמר שיש שתי בעיות (היא דאגה משלוש או ארבע דברים). אחת זה המוגלובין. הוא נמוך כבר הרבה זמן, אבל מסתבר שכשהוא יורד מתחת לשמונה, זה כבר בעייתי. הוא שאל אם אני מרגיש בסדר מספיק לחכות לראשון, או שאני צריך עירוי דם כבר עכשיו (בשישי). החלטנו לחכות לראשון, ואני חייב להודות שיש קצת הרגשה נחמדה לקבל מנת דם, אחרי הרבה פעמים שתרמתי דם. הדבר השני שהרופא אמר שבעייתי זה אשלגן, שנמוך מאוד וזה מסוכן. חשוב לשרירים וללב וכאלו דברים. קיבלתי מרשם לכדורי אשלגן שנראים ממש, אבל ממש כמו m&m (וכתוב עליהם לקחת רק בישיבה.. פעם ראשונה שנתקלתי בזה) והתחלתי לקחת אותם. בסופו של דבר יש משהו נחמד בלדעת שהאנמיה כנראה אחראית להרבה מתחושת החולשה והסחרחורות, כי זה אומר שעירוי הדם יכול לשפר מאוד את המצב. נגלה ביום ראשון כנראה..

 

הצד שלה:

עשרת הימים האחרונים היו מבלבלים. כך זה תמיד בין טיפולים. ישנם ימים בהם עופר מתעורר ומרגיש טוב, משחק עם הילדים, עובד קצת, והכל מרגיש כאילו אין סרטן בחיינו.

ואז אני מוצאת את עצמי – פתאום נזכרת, ויש בי חלק שכואב את הרגעים הכל כך טובים האלו בתוך המציאות הנוכחית שלנו. קשה לי להנות מהם מכיוון שאני יודעת שיש עוד קושי באופק.

מצד שני, בכל שלב בחיים יש עוד קושי באופק, אז כדאי להנות כאשר ישנה הזדמנות.

כשעופר חש בטוב, יש יותר אפשרות להתרכז בעצמי, ואני מנסה לעשות זאת.

היו מספר הזדמנויות בתקופה האחרונה לחשוב על כך:

# חבר טוב, שלא הצליח להבין מדוע אני לא מוותרת לעצמי יותר, מדוע אני כל כך ביקורתית כלפי עצמי, וגרם לי להרהר שוב בדבר.

# פגישה עם העובדת הסוציאלית שמגיעה אלינו, שבה דיברנו על "מה יעל רוצה", לא יאמן, אשה בת 33 כמעט, שמתחילה לבכות כששואלים אותה מה היא באמת רוצה.

# עמותת רוח דרומית, שמאפשרת לעופר ולי לקבל טיפולי רפואה משלימה בעלות מינימלית, אנשים מדהימים, שאפילו שמרו על תומר בזמן שאנחנו קיבלנו עיסויים ורפלקסולוגיה (!)… בזמן ששכבתי על שולחן העיסויים ונהנתי ממגע ידיהם של העוסקים במלאכה, ניסיתי לומר לעצמי שזה "מגיע לי!" "מגיע גם לי!"… ניסיתי לא להרגיש אשמה על כך שהם עובדים כל כך קשה בכדי לעזור לי אלא פשוט להנות מכך. אני כמעט מתביישת לספר כי בזמן שהם עיסו את האמות וכפות הידים, היה לי חשק ורצון פתאומי פשוט להחזיק את הידים שלהם. חזק. ולא לעזוב.

הנה הקישור לאתר שלהם. אם מישהו מחפש למי לתרום http://www.ruachdromit.org.il/he/

אז הנה מה שיעל רוצה:

שכל זה יהיה מאחורינו

יעל רוצה ללמד יוגה

יעל רוצה לאייר ספרים

יעל רוצה להתנדב ברוח דרומית

יעל רוצה לנסוע לחו"ל עם עופר

יעל רוצה את השגרה שלה בחזרה

יעל רוצה לנשק את עופר

Her side:

The last ten days were very confusing. That's how it always feels between treatments. There are days when Offer wakes up and feels good, plays with the children, works a bit, and everything feels as if there is no cancer in our lives.

Then I find myself – suddenly remembering and a part of me dislikes the good moments that are part of our current reality. I can hardly enjoy them because I know that the future will bring more difficulty back to our lives….

On the other hand, at every stage of life there is difficulty on the horizon, so you should enjoy life when there is an opportunity..easier said than done.

When Offer feels well, I have time and energy to concentrate on myself, and I try to do this.

There were a number of occasions in recent days to think about it:

# A good friend, who could not understand why I'm so hard on myself, why I'm so critical of myself, why I don't think of me, and made me think again about it again.

# Another meeting with the social worker, in which we spoke about "what Yael wants" unbelievable, an almost 33-year-old woman, beginning  to cry when someone asks her what she really wants.

# A  non-profit organization here in our city, of volunteers, called ROACH DROMIT (south wind) that gives complementary medical treatments at minimal cost to cancer patients and their families, amazing people, that even took care of baby Tomer while we received massages and reflexology sessions (!) … As I laid on the massage table and enjoyed the healing hands of the therapists, I tried to tell myself that "I deserve this!" and "I am worthy of this!"… I tried to not feel guilty about them working so hard to help me, but just enjoy it. I am almost ashamed to say that while they were massaging my forearms and palms, I felt a sudden desire to simply hold their hands. Strongly. And never let go.

Here is the link to their site. If someone is looking for someone to donate to: http://www.ruachdromit.org.il/en/

So here's what Yael wants:

For all this to be behind us

Yael wants to teach yoga

Yael wants to illustrate books

Yael wants to volunteer at ROACH DROMIT

Yael wants to travel abroad with Offer

Yael wants her routine back

Yael wants to kiss Offer

 

 

טיפול 6 Treatment

הצד שלו:
אחרי השבועות האחרונים, שכללו הרבה קשיים, הטיפול השישי עבר ממש חלק. ביום הראשון, הארוך ומתיש במיוחד, בא איתי חבר ובסה"כ עבר בסדר הטיפול. למחרת הלכתי עם אבא, וליום השלישי עם אחותי. הטיפולים עברו בסדר, קצת בחילה, קצת סחרחורות וחולשה, אבל כלום יוצא דופן..
משהו ייחודי לטיפול השלישי היה הוא שהוא נפל על יום הנישואים (שבע שנים!) שלנו. החגיגות הרגילות התבטלו כמובן, אבל שנינו הצלחנו לרגש זה את זאת בברכות יפות, ובערב חברה באה לשמרטף ויצאנו להסתובב קצת בחוץ. יעל לקחה אותי לפארק ההיי טק של באר שבע, בו מעולם לא הייתי, והיה ממש נחמד. יפה ושקט שם (זה היה באזור תשע בערב) וזה התאים לנו בול. זו תקופה לא פשוטה, אבל בהחלט מרגיש שהיא גם מקרבת אותנו ומחזקת אותנו עם כל מה שאנחנו עוברים ביחד.
כעת יש כמה ימים לנוח ובשלישי יהיה הטיפול האחרון לשבוע (אני לא מחשיב בכלל את כדורי הכימו שאני לוקח כל יום..), שפעם שעברה היה קצר אך עוצמתי, ואז שבועיים מנוחה ועוד pet CT כדי לקבוע איך ממשיכים..

היות וזה פוסט די קצר מצדי, אני אוסיף מחשבה שהייתה לי ולא הספקתי עוד לרשום..

לא להכשל

משהו שחשבתי עליו לפני זמן מה, ורציתי לכתוב, אבל לא יצא לי. מאז קרו כל מיני דברים, אבל זה עדיין נראה לי חשוב. למעשה זה אחד הדברים הכי חשובים שהייתי אומר למישהו שחלה.
יש הרבה דברים קשים בסרטן, והרבה מקומות שאפשר להישבר מהם. השבוע יצא לי להגיע לנקודות שבירה מסבל, ומפחד. אבל עד השבוע נשברתי מספר פעמים דווקא מדברים אחרים.
רב הזמן אתה מדחיק את המחלה, ואת ההשלכות והתוצאות האפשריות שלה. כשקרה לי משהו שלא נתן לי להדחיק (כמו הכישלון לשאת את עמית על הכתפיים), ואילץ אותי להכיר במצבי בדרך כנה זה הוביל לרגעי שבירה. זה לא רק רע, כי צריך לא להדחיק ולהסתכל על המצב בעיניים פתוחות. אבל רק קצת. רב הזמן צריך להדחיק, כי אחרת אי אפשר ממש לחיות בדרך מתפקדת. אז מצאתי את השיטה לעשות את זה. רק לא מזמן הבנתי שאני בעצם עושה משהו פעיל, אבל הידיעה והכרה במה שאני עושה לא השפיע על התוצאות.
בגדול הטריק הוא לא להיכשל. הדרך הכי טובה לא להיכשל – לא לנסות. זה נראה לי משהו שהומר סימפסון אמר פעם לבארט, ואין ספק שברוב המצבים בחיים זו לא הדרך הנכונה.. אבל זמנים מיוחדים דורשים פתרונות מיוחדים. אי היכולת להדחיק מגיעה אלי בעוצמה כשאני נכשל לעשות משהו שאני הבריא היה עושה בקלות. אז אני מראש לא נותן לעצמי את ההזדמנות להיכשל.
מה שחשוב כאן, הסיבה שהשיטה עובדת, היא לא זה שאני לא נכשל. אני עדיין נכשל מדי פעם, וטוב שכך כדי לצאת מההדחקה לפעמים. מה שחשוב כאן זה האשליה של שליטה. כשאני בוחר לזוז יותר לאט, או לא להרים משהו קצת כבד, אז לא עשיתי את זה כי אני בחרתי לא לעשות את זה. האם יש סיכוי טוב שאם הייתי מנסה הייתי נכשל? בטח. אבל זה לא משנה. אני בחרתי לא לנסות. זה נשמע מצחיק, כי ברור שזו אשליה של בחירה, אבל כשרוצים להאמין לשקר זה לא משנה. חוץ מזה משהו טיפשי שעובד עדיין עובד, וזה הדבר היחיד שחשוב באמת.

הצד שלה:

השבוע היה יום הנישואים שלנו. לא ידענו איך עופר ירגיש באותו היום, אז הציפיות היו נמוכות לכל הדעות.

עופר הצליח להפתיע אותי בבוקר עם ברכה יפהפייה, שגרמה לי להתייפח על הספה, בדמעות של אושר והכרת תודה…בהמשך היום קיבלנו זמן חופשי באדיבות סבתא ודודה, ובערב הגיעה חברה אהובה לשמור על הילדים הישנים ואני הצלחתי להפתיע את עופר בטיול קצר מחוץ לבית.

לצאת שנינו מהבית, דבר נדיר מאד בימים אלו, החזיר קצת תחושת שפיות לחיים שלנו.

לקחתי אותו לגשר החדש שהקימו בין תחנת הרכבת לפארק ההייטק בב"ש, ולשמחתי קידמו אותנו מדרגות נעות, כך שלא הרגשתי רע שאני מעייפת את עופר יותר מדי.

החזקנו ידיים, דיברנו, נתתי לעופר את הברכה שכתבתי אני לו, ישבנו קצת ליד המים הזורמים, עשינו הרפיה ביחד, וחזרנו הביתה. התחושה הייתה טובה כל כך. להוציא את עופר מהבית, לטייל קצת, להביט האחד לשנייה בעיניים.

בעיני זה היה מדהים. כמה מתאמצים כל שנה ביום נישואים וימי הולדת, עם מתנות, וחוויות, ואירועים, ומסעדות….

ובסיטואציה הנוכחית שלנו, יום נישואים מושלם היה מורכב מלעלות על גשר, להחזיק ידיים, להיות יחד במלוא מובן המילה. בלי אוכל מיוחד, בלי להרשים אחת את השני, אפילו בלי להתנשק (הפחד מלהעביר לעופר מחלות, זיהומים ווירוסים הוא כרגע גבוה מאד).  אני מקווה שאזכור את זה גם אחרי שכל זה יגמר.

היום, שוחחתי עם העובדת הסוציאלית המקסימה שמגיעה אלינו, על הקשיים שלי עם עצמי כעת.

תמיד הייתי בן אדם של קצוות, שחור ולבן, בלי הרבה באמצע. או שאני אמא רעה או שאני אמא מושלמת, או שאני מצליחה לעשות הכל או שאני לא שווה כלום. אני לא מצליחה לראות את כל הגוונים שיש באמצע.

התחלתי לעבוד על לשפר את זה בתקופה שלפני הסרטן, ועכשיו אני מרגישה שחזרתי אחורה ביג טיים.

אני לא יודעת איך לוותר לעצמי על עוד דברים. אני מרגישה שאני עושה ממש את המינימום.

כשאני חושבת על זה, סביר להניח שגם בלי הסרטן, לעופר ולי היה קשה להתמודד עם שלושה ילדים קטנים בהתחלה. אבל היינו ביחד שנינו. עכשיו, אני מתמודדת עם זה לבד. אבל אפילו לא באמת לבד.

זה גורם לי להרגיש אפילו רע יותר, שאמא שלי עוזרת כל כך, וההורים של עופר, ובכל זאת קשה לי.

אני לא ישנה בלילה. אולי זה הבסיס להכל.

אלוהים, אני אפילו לא עובדת! איכשהוא, כל היום עובר ואני לא מספיקה לעשות כלום.

עידו ועמית, נמצאים בגנים שלהם עד ארבע! ובכל זאת קשה לי.

אני לא רוצה לנקות פחות, כי אני יודעת כמה חשוב שהבית יהיה נקי והגייני כדי למנוע מעופר עוד מחלות.

אני לא רוצה להכניס מנקה הביתה, כי אני לא רוצה להכניס עוד מישהו הביתה…

אני מבשלת רק את המינימום. המון אנשים עוזרים לנו עם זה.

אני יוצאת עם נובה הרבה פחות.

רק לטפל בילדים, רק להאכיל אותם, לארגן אותם לגן, רק לדאוג להם, לחבק אותם, רק לכבס, רק להחליף לעמיתי כי שוב עשה בתחתונים, רק לקלח אותם, אחד רוצה פלסטר, שני רוצה שאצייר איתו, אחד צריך שיניקו אותו, ואז שוב אחד רוצה לאכול את זה, ואחר כבר פתח את המקרר, ושוב לכבס, ושוב לשחק, ושוב לאהוב, ושוב להרדים.

אז העובדת הסוציאלית אמרה שאולי כדאי שאביא מישהי שתעזור לי. אבל שוב קשה לי. שתהיה עוד מישהי בבית?? ורק התהליך של למצוא מישהי… ולסמוך עליה? ואי אפשר להכניס המון בנות ולבדוק אותן כי עופר לא יכול שיהיו פה הרבה אנשים בבית..

הכל מתנגש ומתערבב ומפריע.

התחילה לי פטרייה בלשון בגלל כל האנטיביוטיקה. אז הורדתי סוכרים כי הפטרייה אוהבת סוכרים. וזה קשה.

ועופר אומר שאני מגזימה ושוב אני בשחור ולבן.

אבל אם יש פטרייה זה אומר שאני לא יכולה לנשק אותו.

ואני כל כך רוצה לנשק אותו.

יום נישואים שמח אהוב שלי. אל תדאג לי כל כך. יש לי אותך.

Her side:

This week was our 7th wedding anniversary. We did not know how Offer would feel that day, so expectations were low.

Offer managed to surprise me in the morning with a beautiful card, which made me weep on the couch, tears of joy and gratitude … Later in the day we got free time for ourselves because Offer’s mother and sister took the kids, and when the evening came, a beloved friend came to babysit the children and I was able to surprise Offer with a short trip outside.

We both got out of the house together, which is a rarity these days, and that brought some sense of sanity to our lives.

I took him to the new bridge built between the high-tech park and the train station in Beersheba, and thankfully we were greeted by escalators, so I did not feel I was tiring him too much.

We held hands, talked, I gave Offer the card I wrote for him, we sat for a while by the flowing water, we practiced a relaxation technique together, and we went home. It felt so good. Taking Offer out of the house, walking around, looking one another in the eye.

It was amazing to me. All these years we plan so much, we put in so much effort thinking about wedding anniversaries and birthdays, planning gifts and experiences, events, and eating at fancy restaurants….

And during our current situation, the perfect anniversary was walking on a bridge, holding hands, being together in the full sense of the word. Without special meals, without impressing one other, even without kissing (the fear of transferring diseases, and viral infections to Offer is very high at the moment). I hope I'll remember that even after all this is over.

Today, I spoke with the lovely social worker who comes to talk to us, about the difficulties I have with myself now.

I've always been a person of extremes, black or white, without much in between. Either I’m a bad mother or a perfect mother, either I can do everything or I'm not worth anything. I can’t see all the shades in the middle.

I started working on improving that just before the cancer came, and now I feel like I took a few steps back in a big way.

I do not know how to cut myself some slack and let go of some things. I feel like I'm doing just the bear minimum.

When I think about it, it’s likely that even without the cancer, Offer and I would still have a hard time dealing with three small children. But we would have been together. Now, I'm dealing with it alone. But even that’s not true. I get so much help…

It makes me feel even worse, my mother helps so much, and Offer’s parents, and still it’s so hard for me.

I don’t sleep at night. Perhaps that’s the basis for everything.

God, I don’t even work! Somehow, the day passes and I struggle to get everything done.

Ido and Amit, are in their childcare till 4 PM!  And it’s still hard for me.

I don’t want to clean less, because I know how important it is that the house will be clean and hygienic to prevent diseases.

I do not want to hire a cleaning lady, because I do not want anyone else in my home…

I barely cook. Lots of people help us with this.

I even get help to walk Nova the dog.

Just taking care of the children, just feeding them, organizing them in the morning, just taking care of them, hugging them, just putting on another washing machine, just cleaning Amit’s underwear again and changing him, just bathing them, one kid want’s a Band-Aid, another wants me to paint with him, one needs me to nurse him, and then again he wants to eat this and the other one has already opened the refrigerator and bathing again and playing some more, and showing them how much I love them…

So the social worker said maybe I should bring someone to help me. But again I can’t. Someone else in the house?? Just the process of finding someone … and trusting them? And I can’t even bring optional nannies to the house to interview them because Offer cannot be around many people…

Everything collides and interferes.

I got a fungal infection in my mouth because of all the antibiotics I took. So I stopped eating sugar. Fungus loves sugar. And that’s so hard as well. I love sugar.

Offer says I'm exaggerating again doing and thinking in a black and white manner.

But if there is a fungal infection – that means I cannot kiss him.

And I want to kiss him so much.

Happy anniversary my love. Do not worry about me so much. I have you.