בין טיפולים 5

הצד שלו:

המטרה של הבלוג הזה הייתה לפרוק, לשתף וליידע. אני שמתי את הדגש על לשתף וליידע, יעל יותר פורקת. הפעם אני צריך לפרוק.
הימים האחרונים היו קשים. זו הייתה הפעם הראשונה שנשברתי לרגע – לא מלהרגיש חולה או מההשלכות הסופניות שיכולות להיות למחלה הזו (זה כבר קרה), אלא פשוט מהקושי ומהסבל. אני חושב שזה התחיל מיום רביעי, יום אחרי הטיפול האחרון בסט הנוכחי. קרו הרבה דברים כמעט בו זמנית. התחילו לי כאבי בטן חזקים מאוד, התכווצויות של כל הבטן. ביליתי מה שהרגיש כמו שעות בשירותים, נע בין עצירות לשלשול. התחילו לי כאבים בתוך האף, מאיזה פצע שנוצר שם. התחילה בו זמנית נזלת לטפטף כל הזמן, דרך הפצע כמובן, וכל ניסיון לקנח את האף דרש לגעת באזור הכואב. לסיום התחילו להופיע פצעים בתך הפה. אזורים מחוספסים על החניכיים, ואזורים כואבים בחניכיים ובלשון.
החלק ששבר אותי לא היה הסבל, אלא הפחד. שככה זה יהיה מעכשיו. אחרי הכל עברתי לטיפול יותר קשוח, ואחרי כמה חודשיים יש גם אפקט ונזק שמצטבר בגוף. תודה לאל שיעל הייתה בבית ולא מרוחקת ממני עקב מחלה כלשהיא, ויכלה לעזור ולהרגיע אותי.

כבר למחרת יום השיא המצב התחיל להשתפר. הכל עוד כאב, אבל פחות. למחרת המצב כבר היה בסדר. היום אני מרגיש סביר. הבטן עדיין לא 100% וכואבת לעיתים, ויש גם כאבים בפה, והפצע באף לא נעלם, אבל כואב פחות. העיקר היה לעבור את זה, ובתקווה לזכור לפעם הבא שכמו כל המחלה הזו, זה פשוט משהו זמני שצריך לעבור, וכל הקטעים הרעים בסוף יחלפו.

אם כבר רשמתי פוסט יותר פורק, אוסיף עוד משהו שבד"כ יותר מופיע אצל יעל. סיפור ילדים קצר.
ישבנו אצל אמא של יעל, ועמית בא והתיישב לי על הרגל, מבקש שאנדנד אותו. יעל שישבה לידי מייד הסבירה לו שאבא לא יכול, אבל עצרתי אותה. אמרתי שזה בסדר והתחלתי לנדנד אותו, והוא הסתובב אליה ואמר לה "רואה אמא, אבא לא חולה". זו פעם רביעית שאני מספר את זה, ועדיין מופיעות לי דמעות בעיניים. השילוב של כמה שהוא מבין וכמה שהוא לא מבין.. הרגע הכיל הרבה רגשות, אבל נראה לי שרב הדמעות היו של אושר.

עידכון/תוספת:

..ואז הגיע שבת. אחרי סופ"ש מוצלח שהרגשתי במהלכו בסדר, לקראת ערב התחיל לי כאב בטן. בסדר, כאב בטן לא ראשון ולא אחרון.. לא התייחסתי יותר מדי. הערב המשיך, יעל חזרה מההופעה של שלמה ארצי, באר שבע זכתה באליפות, והלכנו לישון.
רק שלא יכולתי להרדם, בגלל כאב הבטן שהתגבר והציק. כשיעל קמה לתומר הלכתי לשירותים בתקווה להוציא קצת מהלחץ בבטן. אז התחיל הסיוט.
זה התחיל בהקאות, יוצאות בעוצמה מהגרון ודרך הפה והאף (מי ידע?). ואחרי זמן קצר התחילו השלשולים. למזלי השניים לא התרחשו במקביל באף שלב ופשוט עברתי מאחד לשני. החלק היותר קשה היה התכווצויות וכאבי בטן שבאו כל הזמן, הכי גרועים שהיו לי. זה פשוט סרב להסתיים, ונמשך קרוב לשעה שהרגישה כמובן כמו הרבה יותר. לאחר מכן, חשבתי שהכל יצא, הבטן ריקה, ונוכל להירגע סוף סוף. אבל כאבי הבטן סירבו להסתיים. ניסינו לחזור למיטה, אבל זה לא עבד. אחרי כמה דקות חזרתי לשירותים, להמשיך לשלשל ולהקיא. רק שעכשיו הייתי כבר ממש חלש. תדירות היציאות קטנה, אבל כבר לא יכולתי לקום מהרצפה, הפה שלי היה יבש לגמרי והלסתות שלי נסגרו ולא הצלחתי לפתוח אותם (הצלחתי קצת.. לפחות הקיא יכל לצאת מהפה ולא לחנוק אותי..). כמובן שכאבי הבטן המשיכו תך כדי, ואפילו שידעתי שאין סיבה לעשות את זה וזה לא עוזר לכלום, (ובטח רק מפריע בתכלס) והם כבר לא היו בשיא עוצמתם, לא יכולתי לשלוט בעצמי ולהימנע מלהוציא נהמות כאב כל הזמן. אז פשוט הייתי שרוי על הרצפה, מתפתל ונוהם מכאב, ולא מצליח לפתוח את הלסתות או לעשות כל דבר אחר.. בשורה התחתונה, זה היה הסבל הכי גדול שעברתי בכל חיי, ואשמח שישאר כך עד סופם. לא יודע למה אבל הקטע עם הלסתות היה מפחיד במיוחד. חשבתי שאולי זה קשור לאיזה התקף לב או משהו ושהנה, הכל נגמר. בעיקר חשבתי כמה זה לא דרמטי, פשוט נגמר ככה.

כמובן שזה לא נגמר. הפרמדיקים מהאמבולנס שיעל הזמינה הגיעו ותחילו לעזור לי. הם עזרו לי לשירותים שוב לעוד הקאה ושלשול, ואחר כך הפרמדיק הכניס אותי עם יעל למקלחת, קולחתי ועליתי לאלונקה. נלקחתי לאמבולנס ויצאנו לבית החולים, כאשר אבא שלי נוסע אחרינו (ההורים הגיעו רגע אחרי האמבולנס). בדרך למזלי לא היו עוד יציאות, ואפילו תדירות כאבי הבטן ירדה. במיון נתנו לי עירוי עם משככי כאבים, שעזרו חלקית, ובהמשך מורפיום שעזר יותר. לאט לאט תדירות הכאבים פחתה, ועברתי לפשוט לשכב שם. מדי פעם מישהו בא, לקח דם, מדד חום והלך.
אחרי כמה שעות הרופא רצה לשחרר אותי, אבל כבר היה שש וחצי בבוקר אז אבא שלי התכתב עם הרופא המטפל שלי, שביקש לדבר איתו והחליט להעביר אותי למחלקה ההמטולוגית לבידוד. טוב שכך, לא יודע מה היה קורה אם הייתי משתחרר (סביר להניח שפשוט הייתי חוזר למיון אחרי כמה שעות, במצב דומה). במחלקה החום שלי עלה (כפי שעשה באיטיות אך הדרגתיות ממתי שהתחילו למדוד אותו במיון) ונתנו לי גם עירוי של אנטיביוטיקה.
בסופו של דבר כנראה שהיה לי זיהום במערכת העיכול. מערכת החיסון שלי במצב רע, עוד יותר מבעבר בזכות הטיפול החדש, וכנראה שחרף זה שהקפדנו ונזהרנו, חיידק אחד הצליח למצוא את דרכו אלי. מעכשיו נזהר עוד יותר, ונקווה שכלום כזה לא יחזור.
אחרי יום וחצי במחלקה, אני משתחרר. צריך להמשיך עם האנטיביוטיקה, וקיבלתי עוד תרופות לעזור עם כאבים, ועם הפצעים בפה.
עכשיו נחזור הביתה ונמשיך.

הצד שלה:

כל מה שאני יכולה לומר היא שהחוויה הייתה כל כך איומה שאני אפילו לא מסוגלת לכתוב עליה עדיין.

כל כך שמחתי כשהאמבולנס הגיע, והאחריות לטיפול ולהחלטות עברה אליהם.

עכשיו עופר בבית. והוא חזר להיות עופר.

ואני יכולה להתחיל לשכוח.

Her side:

All I can say is that the experience of Saturday night was so horrible that I can’t even write about it yet.

I was so happy when the ambulance arrived and the responsibility for treating Offer and making decisions passed on to them.

Now, after a day and a half at the hospital, after he received antibiotics and fluids (He probably had some kind of infection because of his very low immune system right now), Offer is back home.

Now I can start to forget what we went through.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s