בין טיפולים, בדיקה וטיפול 5

lost and found

הצד שלו: הרבה זמן לא נכתב פוסט, ולא בגלל שלא היה מה לכתוב.. למעשה הגענו למצב שיש יותר מדי מה לכתוב, אבל כמובן שעקב הזמן הרב שעבר אני כבר לא זוכר את הכל.. לדוגמא אני לא זוכר איך הרגשתי אחרי הטיפול הרביעי יותר מדי, אז נניח שזה היה כרגיל. אני אסכם בקצרה ואחלק את הדברים שקרו לשלושה –

ראשון, יעל חלתה בדלקת גרון. כתוצאה אני, עידו ועמית עברנו לגור אצל ההורים שלי לשלושה ימים, כשאני נשארתי שם עוד יומיים נוספים אחרי הילדים. זה היה לא פשוט, כי בתזמון מושלם אמא של יעל טסה ביום שיעל חלתה, אז יעל החולה ותומר היו לבד. בצד שלי היה בסדר, ההורים שלי כרגיל עזרו המון והכל עבר בשלום ובכייף. מאז העיניינים המשיכו להסתבך, וקצת אחרי שחזרנו כולם לגור ביחד עמית חלה בדלקת גרון, וכך גם אמא שלי, ובהמשך סבתא שלי! מגיפה!
היות ודלקת גרון כזו יכולה להוות בעיה חמורה באמת בשבילי, יעל והילדים עזבו לבית של אמא של יעל (שהספיקה לחזור, חולה קצת גם כן, אבל לפחות יעל קיבלה עזרה הפעם) ואני לא יכולתי לעבור להורים בגלל האמא החולה – ובדיוק התחיל לי טיפול, לא זמן אידיאלי להיות לבד לגמרי.. למזלי האחים שלי הרימו מייד את הכפפה, ואחותי בילתה איתי לילה אחד ואחי ואישתו את השני (הם באו איתי לטיפולים כמובן). הכל עבר בשלום וכעת כולם בשלבי החלמה שונים ואני, יעל והילדים התאחדנו שוב. הסיפור מסתכם בעוד תזכורת לחשיבות של משפחה אוהבת ותומכת, שבלעדיה כל הסיפור הזה היה כל כך יותר קשה ומסובך..

דבר שני שקרה היה בדיקת ה pet ct של אמצע הדרך. כדי לא לעקב את הטיפולים נאלצתי לבטל את התור בסורוקה עבור תור מוקדם יותר באסותא, רמת החייל.. בשעה תשע וחצי בלילה.. כמובן שאבא התנדב להסיע אותי, ואחרי המתנה ובדיקה הגענו חזרה הבייתה בשתיים וחצי בבוקר. למחרת בבוקר העברתי את התוצאות לרופא שלי, וכבר קבענו טיפול למחרת. באותו ערב הוא התקשר אלי, אחרי שראה את התוצאות. בעוד שהיה שיפור, והגוש הצטמצם, עדיין יש גוש לא זניח. יותר מהרצוי בשלב הזה של הטיפול. כתוצאה, הוחלט שנעבור לטיפול אחר, יותר אגרסיבי. עכשיו במקום יום של טיפול ואחריו שבועיים הפסקה עברנו למתכונת קצת יותר כבדה. שלושה ימי טיפול (לפחות אני חוזר הביתה בסוף כל יום), ואז עוד אחד אחרי חמישה ימים. לאחר מכן שבועיים הפסקה. תוך כדי כל זה, יש גם כדורים של כימו שאני לוקח במהלך השבוע הראשון, סטרואידים לשבועיים, וכדורים להגן על הבטן מהסטרואידים כל החודש.. אה, וכמובן שגם זריקה לעידוד תאי דם לבנים. התרופות כמובן שונות מאלו שקיבלתי עד עכשיו. טוב, זו לא הייתה התוצאה שקיוותי לה מן הסתם, וזה היה ערב די מדכא לאחר השיחה עם הרופא. יעל חששה מהקשייים שיכולים לגבור עוד יותר, ומהסכנה, ואני יצאתי להליכה לנקות את הראש ולהוציא קצת מהראש מחשבות רעות שהיו גם לי. אין כמו התקדמות לא מספקת בשביל להזכיר לך מה קורה אם העיניין הזה לא נפטר כמו שצריך. אני חושב שכבר למחרת המשכנו כרגיל. בסופו של דבר אין מה לעשות, זה מה יש ואת זה ננצח. נעשה את מה שיהיה צריך לעשות. אחרי 2 סבבים של הטיפול הנוכחי נעשה עוד בדיקת pet ct ונקווה שהיא תהיה חיובית לגמרי, כי מה עוד אפשר לעשות?

הדבר השלישי שקרה היה הטיפול החדש שהתחיל. היום הראשון היה… רע. אולי הכי רע עד עכשיו. התעוררתי לא משהו באותו יום והטיפול ממש לא שיפר את המצב. הוא היה מאוד ארוך (שאר ימי הטיפול קצרים יותר), למעשה היום הכי ארוך שהיה לי באישפוז יום עד עכשיו, וזאת אף על פי שהתרופות הגיעו מוקדם.. פשוט היו הרבה תרופות לקבל.. הרגשתי רע, מסוחרר וחלש, הכי חלש שהרגשתי עד עכשיו אני חושב. אחותי שבאה איתי לטיפול בטח יצאה עם טראומה. נראה לי שזו הייתה פעם ראשונה שכששאלו אותי מה המצב עניתי "רע" ולא משהו מעודד יותר.. פשוט לא היה לי כח, הרגשתי רע וכל זה התחבר עם הפחד להמשך הטיפול החדש וההתקדמות הלא מספקת של הטיפול הקודם. אבל כמו כל דבר, בסוף גם הטיפול הזה נגמר, ואחרי קצת טלוויזיה וזמן איכות עם אחותי בבית הלכתי לישון. זו בהחלט הייתה דרך לא טובה להתחיל טיפול חדש, שהעלתה הרבה חששות לגבי המשך הטיפול שרק התחיל.. אבל למחרת התעוררתי במצב טוב הרבה יותר ומאז אני מרגיש חלש, אבל סה"כ בסדר. שני הטיפולים הבאים עברו בשלום ויחסית במהירות, אחי ואישתו הנעימו את זמני בבית, ועכשיו יש חמישה ימים שלמים לפני שאצטרך לחזור לבי"ח (אבל אחרי טיפול הבא יהיו שבועיים להתאושש!)

אז אנחנו ממשיכים בדרך, ובו זמנית יצאנו לדרך חדשה. שיהיה לנו בהצלחה.

הצד שלה:

זה קשה מאד לשבת במושב האחורי בסיפור החיים שלי, ולתת לעולם לספר לי מה קורה בחיים שלי, מה יקרה בחיים שלי, לתת למישהו אחר לנהוג.

רוב הזמן אני חייה בתחושה של שליטה מסוימת על החיים, ומה זה בעצם הסרטן הזה, אם לא העולם שמזכיר שוב (ושוב) שאני לא נוהגת באוטו.

אז אני יושבת .

רוב הזמן אני צריכה שיזכירו לי שסיפור החיים של עופר שונה מסיפור החיים של אבא שלי.

אני רואה דברים דומים מהחלון ואני מפחדת. אבל האוטו נוסע ואני לא יודעת לאן הוא יקח אותי.

האכזבה היתה מאד גדולה כשקיבלנו את התוצאות של הפט סיטי. התוצאות היו טובות אבל לא מספקות, אז עופר התחיל טיפול אגרסיבי יותר.

קיוויתי שנוכל להרגיש שאנחנו עומדים לסיים את הכול עוד רגע. קיוויתי שנרגיש שזה כבר כמעט מאחורינו.

במקום זה העולם מציב בפנינו עוד אתגרים.

למה עוד אתגרים, למה?

זה גורם לי לכעוס. להתעצבן. לתהות. לנסות להבין.

יש עוד משהו שלא הבנתי? יש עוד מסקנה שהיקום רוצה שאני אקלוט?

מה היקום הזה רוצה ממני?

הדבר היחידי שאני יכולה לחשוב עליו זה שהעולם הזה רוצה שאפסיק לצפות שהכל יהיה קל.

עד עכשיו באמת היה קל. החיים היו טובים אלי.

אולי הגיע הזמן להתחיל להתאמץ.

דיברתי עם חברה טובה שלי על הקושי שלי להלחם. אני בן אדם שוחר שלום, לא בן אדם של עימותים. בת אדם שמוכנה לותר, להתפשר, אפילו להכנע.

והנה סיטואציה שדורשת מלחמה. דורשת מאבק. דורשת כוח רצון והתמדה.

לצאת מתחום הנוחות שלי.

כדי להציל את עופר צריך להלחם.

אולי גם כדי להגשים עוד חלומות שלי, חלומות היוגה, חלומות האיור והציור.

אולי גם כדי לגדל את הילדים הנפלאים האלה צריך לפעמים להילחם. בטוח להילחם בעייפות (:

לא הכל יכול להיות קל. לא הכל יכול להגיע תוך שלום ורגיעה.

לפעמים צריך להילחם. 

Her side:

It is very difficult to take the back seat in my life story, and let the world tell me what's going on in my life, what’s going to happen, let someone else drive.

Most of the time I live with a sense of some control over life, and this cancer is basically the world reminding me again (and again) that I am not driving the car.

So I sit.

Most of the time I need to be reminded that Offer’s life story is different from my father's life story.

I see similar things looking out of the window and I'm scared, but I keep sitting in the back sit and I do not know where life is taking me.

We were very disappointed with the results of the Pet CT. They were good but not sufficient, so Offer began a more aggressive treatment plan.

I was hoping we would feel that everything is about to end, that it is almost behind us.

Instead, the world presents us with more challenges.

Why more challenges, why?

It makes me angry. Upset. Wonder. Try to understand.

Is there anything else I did not “get” yet? Is there another conclusion that the universe wants me to figure out?

What does this universe want from me?

The only thing I can think of is, that this world wants me to stop expecting everything to be easy.

Until now it was really easy. Life was good to me.

Maybe it's time to start working harder.

I talked to my good friend about my difficulty to fight. I am a peaceful women, not one that likes confrontation. A woman willing to compromise, give up, even to surrender.

And here's a situation that requires war. Requires a struggle. Requires willpower and perseverance.

Requires moving out of my comfort zone.

To save Offer I have to fight.

Perhaps this is also true for all of my dreams, the dreams about yoga, about becoming an artist.

Maybe even raising these wonderful children requires a fight sometimes. A fight against fatigue (:

Not everything can be easy.

 Not everything can be reached through peace and relaxation.

Sometimes you have to fight

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s