ארכיון חודשי: מאי 2016

בין טיפולים 5

הצד שלו:

המטרה של הבלוג הזה הייתה לפרוק, לשתף וליידע. אני שמתי את הדגש על לשתף וליידע, יעל יותר פורקת. הפעם אני צריך לפרוק.
הימים האחרונים היו קשים. זו הייתה הפעם הראשונה שנשברתי לרגע – לא מלהרגיש חולה או מההשלכות הסופניות שיכולות להיות למחלה הזו (זה כבר קרה), אלא פשוט מהקושי ומהסבל. אני חושב שזה התחיל מיום רביעי, יום אחרי הטיפול האחרון בסט הנוכחי. קרו הרבה דברים כמעט בו זמנית. התחילו לי כאבי בטן חזקים מאוד, התכווצויות של כל הבטן. ביליתי מה שהרגיש כמו שעות בשירותים, נע בין עצירות לשלשול. התחילו לי כאבים בתוך האף, מאיזה פצע שנוצר שם. התחילה בו זמנית נזלת לטפטף כל הזמן, דרך הפצע כמובן, וכל ניסיון לקנח את האף דרש לגעת באזור הכואב. לסיום התחילו להופיע פצעים בתך הפה. אזורים מחוספסים על החניכיים, ואזורים כואבים בחניכיים ובלשון.
החלק ששבר אותי לא היה הסבל, אלא הפחד. שככה זה יהיה מעכשיו. אחרי הכל עברתי לטיפול יותר קשוח, ואחרי כמה חודשיים יש גם אפקט ונזק שמצטבר בגוף. תודה לאל שיעל הייתה בבית ולא מרוחקת ממני עקב מחלה כלשהיא, ויכלה לעזור ולהרגיע אותי.

כבר למחרת יום השיא המצב התחיל להשתפר. הכל עוד כאב, אבל פחות. למחרת המצב כבר היה בסדר. היום אני מרגיש סביר. הבטן עדיין לא 100% וכואבת לעיתים, ויש גם כאבים בפה, והפצע באף לא נעלם, אבל כואב פחות. העיקר היה לעבור את זה, ובתקווה לזכור לפעם הבא שכמו כל המחלה הזו, זה פשוט משהו זמני שצריך לעבור, וכל הקטעים הרעים בסוף יחלפו.

אם כבר רשמתי פוסט יותר פורק, אוסיף עוד משהו שבד"כ יותר מופיע אצל יעל. סיפור ילדים קצר.
ישבנו אצל אמא של יעל, ועמית בא והתיישב לי על הרגל, מבקש שאנדנד אותו. יעל שישבה לידי מייד הסבירה לו שאבא לא יכול, אבל עצרתי אותה. אמרתי שזה בסדר והתחלתי לנדנד אותו, והוא הסתובב אליה ואמר לה "רואה אמא, אבא לא חולה". זו פעם רביעית שאני מספר את זה, ועדיין מופיעות לי דמעות בעיניים. השילוב של כמה שהוא מבין וכמה שהוא לא מבין.. הרגע הכיל הרבה רגשות, אבל נראה לי שרב הדמעות היו של אושר.

עידכון/תוספת:

..ואז הגיע שבת. אחרי סופ"ש מוצלח שהרגשתי במהלכו בסדר, לקראת ערב התחיל לי כאב בטן. בסדר, כאב בטן לא ראשון ולא אחרון.. לא התייחסתי יותר מדי. הערב המשיך, יעל חזרה מההופעה של שלמה ארצי, באר שבע זכתה באליפות, והלכנו לישון.
רק שלא יכולתי להרדם, בגלל כאב הבטן שהתגבר והציק. כשיעל קמה לתומר הלכתי לשירותים בתקווה להוציא קצת מהלחץ בבטן. אז התחיל הסיוט.
זה התחיל בהקאות, יוצאות בעוצמה מהגרון ודרך הפה והאף (מי ידע?). ואחרי זמן קצר התחילו השלשולים. למזלי השניים לא התרחשו במקביל באף שלב ופשוט עברתי מאחד לשני. החלק היותר קשה היה התכווצויות וכאבי בטן שבאו כל הזמן, הכי גרועים שהיו לי. זה פשוט סרב להסתיים, ונמשך קרוב לשעה שהרגישה כמובן כמו הרבה יותר. לאחר מכן, חשבתי שהכל יצא, הבטן ריקה, ונוכל להירגע סוף סוף. אבל כאבי הבטן סירבו להסתיים. ניסינו לחזור למיטה, אבל זה לא עבד. אחרי כמה דקות חזרתי לשירותים, להמשיך לשלשל ולהקיא. רק שעכשיו הייתי כבר ממש חלש. תדירות היציאות קטנה, אבל כבר לא יכולתי לקום מהרצפה, הפה שלי היה יבש לגמרי והלסתות שלי נסגרו ולא הצלחתי לפתוח אותם (הצלחתי קצת.. לפחות הקיא יכל לצאת מהפה ולא לחנוק אותי..). כמובן שכאבי הבטן המשיכו תך כדי, ואפילו שידעתי שאין סיבה לעשות את זה וזה לא עוזר לכלום, (ובטח רק מפריע בתכלס) והם כבר לא היו בשיא עוצמתם, לא יכולתי לשלוט בעצמי ולהימנע מלהוציא נהמות כאב כל הזמן. אז פשוט הייתי שרוי על הרצפה, מתפתל ונוהם מכאב, ולא מצליח לפתוח את הלסתות או לעשות כל דבר אחר.. בשורה התחתונה, זה היה הסבל הכי גדול שעברתי בכל חיי, ואשמח שישאר כך עד סופם. לא יודע למה אבל הקטע עם הלסתות היה מפחיד במיוחד. חשבתי שאולי זה קשור לאיזה התקף לב או משהו ושהנה, הכל נגמר. בעיקר חשבתי כמה זה לא דרמטי, פשוט נגמר ככה.

כמובן שזה לא נגמר. הפרמדיקים מהאמבולנס שיעל הזמינה הגיעו ותחילו לעזור לי. הם עזרו לי לשירותים שוב לעוד הקאה ושלשול, ואחר כך הפרמדיק הכניס אותי עם יעל למקלחת, קולחתי ועליתי לאלונקה. נלקחתי לאמבולנס ויצאנו לבית החולים, כאשר אבא שלי נוסע אחרינו (ההורים הגיעו רגע אחרי האמבולנס). בדרך למזלי לא היו עוד יציאות, ואפילו תדירות כאבי הבטן ירדה. במיון נתנו לי עירוי עם משככי כאבים, שעזרו חלקית, ובהמשך מורפיום שעזר יותר. לאט לאט תדירות הכאבים פחתה, ועברתי לפשוט לשכב שם. מדי פעם מישהו בא, לקח דם, מדד חום והלך.
אחרי כמה שעות הרופא רצה לשחרר אותי, אבל כבר היה שש וחצי בבוקר אז אבא שלי התכתב עם הרופא המטפל שלי, שביקש לדבר איתו והחליט להעביר אותי למחלקה ההמטולוגית לבידוד. טוב שכך, לא יודע מה היה קורה אם הייתי משתחרר (סביר להניח שפשוט הייתי חוזר למיון אחרי כמה שעות, במצב דומה). במחלקה החום שלי עלה (כפי שעשה באיטיות אך הדרגתיות ממתי שהתחילו למדוד אותו במיון) ונתנו לי גם עירוי של אנטיביוטיקה.
בסופו של דבר כנראה שהיה לי זיהום במערכת העיכול. מערכת החיסון שלי במצב רע, עוד יותר מבעבר בזכות הטיפול החדש, וכנראה שחרף זה שהקפדנו ונזהרנו, חיידק אחד הצליח למצוא את דרכו אלי. מעכשיו נזהר עוד יותר, ונקווה שכלום כזה לא יחזור.
אחרי יום וחצי במחלקה, אני משתחרר. צריך להמשיך עם האנטיביוטיקה, וקיבלתי עוד תרופות לעזור עם כאבים, ועם הפצעים בפה.
עכשיו נחזור הביתה ונמשיך.

הצד שלה:

כל מה שאני יכולה לומר היא שהחוויה הייתה כל כך איומה שאני אפילו לא מסוגלת לכתוב עליה עדיין.

כל כך שמחתי כשהאמבולנס הגיע, והאחריות לטיפול ולהחלטות עברה אליהם.

עכשיו עופר בבית. והוא חזר להיות עופר.

ואני יכולה להתחיל לשכוח.

Her side:

All I can say is that the experience of Saturday night was so horrible that I can’t even write about it yet.

I was so happy when the ambulance arrived and the responsibility for treating Offer and making decisions passed on to them.

Now, after a day and a half at the hospital, after he received antibiotics and fluids (He probably had some kind of infection because of his very low immune system right now), Offer is back home.

Now I can start to forget what we went through.

המשך טיפול 5 more about treatment

הצד שלו:

עברו חמישה ימים וחזרתי לבית החולים לקבל את העירוי האחרון לסבב הזה. אני עדיין ממשיך עם הסטרואידים, אבל את כדורי הכימותרפיה גם סיימתי לקחת (ועוד עשיתי פאשלה ולקחתי יותר מדי ביום האחרון בטעות.. הייתי אמור לרדת לכדור אחד ביום האחרון אבל התבלבלתי ביום ולקחתי ארבע כרגיל.. לא דבר טוב לעשות..). חרף האגרסיביות של הטיפול ומנת היתר של כימו שלקחתי, במהלך משמח מספר כדוריות הדם הלבנות היה מספק בשביל שאוכל לקבל את הטיפול.
הלכתי עם חבר, ורב הזמן הורכב מלחכות שהתרופות יהיו מוכנות. היו הרבה אנשים באותו יום, ואולי בגלל זה לקח המון זמן. הזמן לא שיחק בדיוק לטובתי, כי בעוד שהתעוררתי בסדר, ככל שעבר זמן (עוד לפני תחילת העירוי) הרגשתי פחות ופחות טוב. יותר חלש, יותר מסוחרר, יותר כאבי בטן.. החלק החיובי היה שהטיפול עצמו היה שני עירויים מהירים, וברגע שהוא התחיל הוא עבר די מהר. המחשבה על האוכל שהביאו עשתה לי רע, עקב שילוב של חולשה ובחילה, וניצלתי את הסיום המוקדם יחסית של הטיפול (אזור אחת וחצי נראה לי) כדי לאכול בבית במקום, שהיה נחמד הרבה יותר.
החבר שלי נשאר איתי עד לאחה"צ, כשהייתי צריך לשכב לנוח, ולקראת ערב אבא שלי בא לקחת אותי לישון אצלם כדי שלא אהיה לבד (יעל עדיין לא בביית עקב הדלקת גרון שחזרה לה, ותחזור רק למחרת). כרגיל ההורים השקיעו, אמא הכינה לחם טרי ואף על פי שלא הייתי רעב במיוחד תוכננה ארוחת ערב חביבה.. ואז נראה היה שלאבא שלי יש חום. זה לא היה ברור, כי הוא מדד אחרי מקלחת, אבל הוא לא הרגיש הכי טוב, והיה ספק, אז התרחקנו זה מזה והתקשרתי לחבר (שבטח חשב שכבר סיים איתי לאותו יום..מסכן) והוא בא והסיע אותי הביתה. זה היה מבאס, אנחנו ממש חוטפים חזק ממחלות בתקופה האחרונה וזה ממש מרגיש כאילו שזה רודף אחרינו. כמובן שבינתיים אני הצלחתי להתחמק, שזה מה שהכי חשוב ונובע מכך שכשיש חשד אנחנו מיד מתפצלים ומתרחקים. אבל בהחלט אשמח שזה יסתיים, כל ההתפצלויות האלו לא עושים לנו טוב. הילדים לא מבינים מה קורה, ולא מקבלים שגרה נורמלית שהם צריכים. יעל צריכה להתמודד עם כל הילדים בלעדי, בנוסף להתאושש ממחלה שהייתה לה, ולכל הדאגות שיש לה בראש. בטח כבר מעצבן לשמוע, אבל תודה לאל שוב על המשפחות וחברים שלנו, והעזרה האינסופית שהם מספקים.
ביום ראשון יש לי פגישה ביקורת והערכת מצב עם הרופא שלי, ובסוף החודש התייעצות עם מומחית מהדסה לשמוע גם את דעתה. כרגע יש לי קצת הפוגה לצבור תאי דם לבנים, ואז סבב שני של טיפול ואחריו pet ct לראות מה המצב ולהחליט איך להתקדם משם. אני מחזיק מעמד בסדר בסה"כ, אבל אין ספק שכל יום נותן את האתגרים שלו. יש לי כאבי ראש, סחרחורות, כאבי בטן, כאבים ברגל (כאבי עצמות מהזריקה, וכאבי שרירים, אולי מהזריקה ואולי ממשהו אחר, מי יודע), פצעים בפה וכמובן חולשה. העוצמה של כל אחד מהדברים האלו משתנה ממש מיום ליום ויש ימים טובים יותר ופחות, אבל זו הדרך שבה אנחנו הולכים כרגע ואין מה לעשות חוץ מלהמשיך ללכת.. לפחות היום יעל והילדים חזרו הביתה ונוכל לבלות קצת כמשפחה שוב!

 

הצד שלה :

אז יומיים אחרי שסיימתי לקחת אנטיביוטיקה, דלקת הגרון החליטה לחזור…כתוצאה אני והילדים שוב עזבנו אל אמא שלי (אני לא יכולה לדמיין לעבור את זה בלעדיה). לעזוב את הבית משגע אותי. להיות רחוקה מעופר, מקור החוזק והשלווה שלי, להיות רחוקה מהבית שלי, מהגינה שלי, מנובה שלי…

אז איך זה משפיע על הילדים? למרבה הצער יש לי תשובה.

תומר – אתמול הגיעה אלי חברה טובה, קראתי לה ממש לבוא בדחיפות, כי הייתי חייבת לדבר עם מישהי.

היא יצאה במהירות מהעבודה שלה והייתה לה בקושי חצי שעה פנויה עד שהייתה צריכה לאסוף את הבנות שלה.

תומר בכה כמעט כל הזמן, ואני כעסתי עליו כל כך (לא רק בשקט בלב) שהוא לוקח לי את הזמן הקצוב גם ככה, שהוא לא מאפשר לי לבכות, לא מאפשר לי זמן כל כך נחוץ לעצמי. כל כך כעסתי עליו.

תמיד אמרו לנו שאנחנו הורים כל כך רגועים, ולכן הילדים שלנו שלווים ונעימים. מה יקרה לתומר?

עמית – עמית כל כך מסכן. הסנדוויץ' לכל הדעות. אני מרגישה כל כך רע לגביו.

הוא גם קיבל אח חדש, והפך להיות האמצעי. גם ויתר על המוצץ, גם עבר את כל תהליך הגמילה, וגם הוא מתגעגע לאבא שלו כל כך.  הוא מתעורר כל כך מוקדם בבוקר בין 5 ל6 (הוא בן 3!) ומשגע אותי. אני לא מצליחה לשכנע אותו להירדם בחזרה. אני לא מרגישה שהוא ישן מספיק שעות בלילה, אפילו שלפי "ההמלצות" הוא דווקא בסדר. הוא פשוט לא אוהב לישון… כל כך שונה ממני וקשה לי להבין אותו.

בימים האחרונים אנחנו די במלחמה, עמית ואני. אני מוצאת את עצמי צועקת עליו, אומרת לו משפטים שאני יודעת שאני לא אמורה להגיד, כמו "מה אתה רוצה ממני??" ואני מפחדת שמתחילה להיווצר תבנית בעייתית ביננו והוא מתחיל לקבל תשומת לב שלילית.  אני מתחילה להרגיש שהוא לומד להיות במקום של הילד "הבעייתי".

היום, אחרי סדרת צעקות באוטו, אמרתי לו "מה אתה רוצה ממני??" והוא אמר: "אני רוצה אותך".

שובר לב.

עידו – הוא הילד הגדול. ואני בטוחה שהוא כבר מרגיש איזשהו כובד של אחריות על הכתפיים.  הוא רוב הזמן לא מראה את הקושי. הוא רוב הזמן חזק, כמוני. היום בלילה, הוא התעורר בשלוש וחצי וביקש ללכת לשירותים. לקחתי אותו והחזרתי אותו לישון. בארבע וחצי שמעתי רעשים ומצאתי את שניהם, עידו ועמית יושבים על המדרגות של אמא שלי. שאלתי את עידו מה קרה, למה אתה לא ישן. והוא אמר :

"אני מתגעגע לאבא".

אוי.

 

Her side:

So two days after I finished taking antibiotics, the throat infection returned. That meant me and the kids had to return to my mother’s house (can’t imagine going through this without her).

Leaving home drives me crazy. Being away from Offer from whom I get my needed strength and calm, being away from my house, my garden and my Nova.

So how does this affect the children? Unfortunately I have an answer.

Tomer – yesterday I good friend came over, I called her and asked that she come urgently, because I really needed to talk with someone.

She left her job quickly and had barely half an hour to spare until she had to pick up her daughters.

Tomer cried almost all the time, and I was so angry that (not just in my innermost heart) he used up my time with her, I didn’t have enough time to cry, didn’t have the necessary time for myself to express my feelings. I was so angry at him.

We have always been told that we are the most relaxed parents, so our children grow up to be peaceful and pleasant. So now I wonder what will happen to Tomer? Will he grow up as a relaxed child?

Amit – poor Amit. Our middle child. I feel so bad for him.

He got a new brother, and became the middle child. He also gave up the pacifier, also went through the weaning process and now he is diaper free.  He misses his dad so much. He wakes up so early in the morning between 5 and 6 AM(age 3!) And drives me crazy. I cannot get him to go back to sleep. I don’t think gets enough hours of sleep at night, even though according to the "recommendations" He's all right. He just does not like to sleep … so different from me and I cannot understand it.

In the last couple of days we’ve been at a state of war, Amit and I. I find myself yelling at him, saying things I know I'm not supposed to say, like, "What do you want from me ??" And I'm afraid that a problematic pattern has started to emerge between us… one of negative attention that he receives from me. I’m terrified he is starting to learn to be the "problematic" child.

Today, after a series of screams in the car, I said, "What do you want from me ??" to which he replied:

 "I want you".

Heartbreaking.

Ido – is the big boy. And I'm sure he already feels some weight of responsibility on his shoulders. He mostly does not show any difficulty. He is strong, like me. Tonight at 3 AM, he woke up and asked to go to the bathroom. I took him and put him back to bed. At 4:30 AM I heard noises and found the two of them, Ido and Amit sitting on the stairs in my mother’s house. I asked Ido what happened, why aren’t you asleep. And he said:

"I miss my father."

Oh

בין טיפולים, בדיקה וטיפול 5

lost and found

הצד שלו: הרבה זמן לא נכתב פוסט, ולא בגלל שלא היה מה לכתוב.. למעשה הגענו למצב שיש יותר מדי מה לכתוב, אבל כמובן שעקב הזמן הרב שעבר אני כבר לא זוכר את הכל.. לדוגמא אני לא זוכר איך הרגשתי אחרי הטיפול הרביעי יותר מדי, אז נניח שזה היה כרגיל. אני אסכם בקצרה ואחלק את הדברים שקרו לשלושה –

ראשון, יעל חלתה בדלקת גרון. כתוצאה אני, עידו ועמית עברנו לגור אצל ההורים שלי לשלושה ימים, כשאני נשארתי שם עוד יומיים נוספים אחרי הילדים. זה היה לא פשוט, כי בתזמון מושלם אמא של יעל טסה ביום שיעל חלתה, אז יעל החולה ותומר היו לבד. בצד שלי היה בסדר, ההורים שלי כרגיל עזרו המון והכל עבר בשלום ובכייף. מאז העיניינים המשיכו להסתבך, וקצת אחרי שחזרנו כולם לגור ביחד עמית חלה בדלקת גרון, וכך גם אמא שלי, ובהמשך סבתא שלי! מגיפה!
היות ודלקת גרון כזו יכולה להוות בעיה חמורה באמת בשבילי, יעל והילדים עזבו לבית של אמא של יעל (שהספיקה לחזור, חולה קצת גם כן, אבל לפחות יעל קיבלה עזרה הפעם) ואני לא יכולתי לעבור להורים בגלל האמא החולה – ובדיוק התחיל לי טיפול, לא זמן אידיאלי להיות לבד לגמרי.. למזלי האחים שלי הרימו מייד את הכפפה, ואחותי בילתה איתי לילה אחד ואחי ואישתו את השני (הם באו איתי לטיפולים כמובן). הכל עבר בשלום וכעת כולם בשלבי החלמה שונים ואני, יעל והילדים התאחדנו שוב. הסיפור מסתכם בעוד תזכורת לחשיבות של משפחה אוהבת ותומכת, שבלעדיה כל הסיפור הזה היה כל כך יותר קשה ומסובך..

דבר שני שקרה היה בדיקת ה pet ct של אמצע הדרך. כדי לא לעקב את הטיפולים נאלצתי לבטל את התור בסורוקה עבור תור מוקדם יותר באסותא, רמת החייל.. בשעה תשע וחצי בלילה.. כמובן שאבא התנדב להסיע אותי, ואחרי המתנה ובדיקה הגענו חזרה הבייתה בשתיים וחצי בבוקר. למחרת בבוקר העברתי את התוצאות לרופא שלי, וכבר קבענו טיפול למחרת. באותו ערב הוא התקשר אלי, אחרי שראה את התוצאות. בעוד שהיה שיפור, והגוש הצטמצם, עדיין יש גוש לא זניח. יותר מהרצוי בשלב הזה של הטיפול. כתוצאה, הוחלט שנעבור לטיפול אחר, יותר אגרסיבי. עכשיו במקום יום של טיפול ואחריו שבועיים הפסקה עברנו למתכונת קצת יותר כבדה. שלושה ימי טיפול (לפחות אני חוזר הביתה בסוף כל יום), ואז עוד אחד אחרי חמישה ימים. לאחר מכן שבועיים הפסקה. תוך כדי כל זה, יש גם כדורים של כימו שאני לוקח במהלך השבוע הראשון, סטרואידים לשבועיים, וכדורים להגן על הבטן מהסטרואידים כל החודש.. אה, וכמובן שגם זריקה לעידוד תאי דם לבנים. התרופות כמובן שונות מאלו שקיבלתי עד עכשיו. טוב, זו לא הייתה התוצאה שקיוותי לה מן הסתם, וזה היה ערב די מדכא לאחר השיחה עם הרופא. יעל חששה מהקשייים שיכולים לגבור עוד יותר, ומהסכנה, ואני יצאתי להליכה לנקות את הראש ולהוציא קצת מהראש מחשבות רעות שהיו גם לי. אין כמו התקדמות לא מספקת בשביל להזכיר לך מה קורה אם העיניין הזה לא נפטר כמו שצריך. אני חושב שכבר למחרת המשכנו כרגיל. בסופו של דבר אין מה לעשות, זה מה יש ואת זה ננצח. נעשה את מה שיהיה צריך לעשות. אחרי 2 סבבים של הטיפול הנוכחי נעשה עוד בדיקת pet ct ונקווה שהיא תהיה חיובית לגמרי, כי מה עוד אפשר לעשות?

הדבר השלישי שקרה היה הטיפול החדש שהתחיל. היום הראשון היה… רע. אולי הכי רע עד עכשיו. התעוררתי לא משהו באותו יום והטיפול ממש לא שיפר את המצב. הוא היה מאוד ארוך (שאר ימי הטיפול קצרים יותר), למעשה היום הכי ארוך שהיה לי באישפוז יום עד עכשיו, וזאת אף על פי שהתרופות הגיעו מוקדם.. פשוט היו הרבה תרופות לקבל.. הרגשתי רע, מסוחרר וחלש, הכי חלש שהרגשתי עד עכשיו אני חושב. אחותי שבאה איתי לטיפול בטח יצאה עם טראומה. נראה לי שזו הייתה פעם ראשונה שכששאלו אותי מה המצב עניתי "רע" ולא משהו מעודד יותר.. פשוט לא היה לי כח, הרגשתי רע וכל זה התחבר עם הפחד להמשך הטיפול החדש וההתקדמות הלא מספקת של הטיפול הקודם. אבל כמו כל דבר, בסוף גם הטיפול הזה נגמר, ואחרי קצת טלוויזיה וזמן איכות עם אחותי בבית הלכתי לישון. זו בהחלט הייתה דרך לא טובה להתחיל טיפול חדש, שהעלתה הרבה חששות לגבי המשך הטיפול שרק התחיל.. אבל למחרת התעוררתי במצב טוב הרבה יותר ומאז אני מרגיש חלש, אבל סה"כ בסדר. שני הטיפולים הבאים עברו בשלום ויחסית במהירות, אחי ואישתו הנעימו את זמני בבית, ועכשיו יש חמישה ימים שלמים לפני שאצטרך לחזור לבי"ח (אבל אחרי טיפול הבא יהיו שבועיים להתאושש!)

אז אנחנו ממשיכים בדרך, ובו זמנית יצאנו לדרך חדשה. שיהיה לנו בהצלחה.

הצד שלה:

זה קשה מאד לשבת במושב האחורי בסיפור החיים שלי, ולתת לעולם לספר לי מה קורה בחיים שלי, מה יקרה בחיים שלי, לתת למישהו אחר לנהוג.

רוב הזמן אני חייה בתחושה של שליטה מסוימת על החיים, ומה זה בעצם הסרטן הזה, אם לא העולם שמזכיר שוב (ושוב) שאני לא נוהגת באוטו.

אז אני יושבת .

רוב הזמן אני צריכה שיזכירו לי שסיפור החיים של עופר שונה מסיפור החיים של אבא שלי.

אני רואה דברים דומים מהחלון ואני מפחדת. אבל האוטו נוסע ואני לא יודעת לאן הוא יקח אותי.

האכזבה היתה מאד גדולה כשקיבלנו את התוצאות של הפט סיטי. התוצאות היו טובות אבל לא מספקות, אז עופר התחיל טיפול אגרסיבי יותר.

קיוויתי שנוכל להרגיש שאנחנו עומדים לסיים את הכול עוד רגע. קיוויתי שנרגיש שזה כבר כמעט מאחורינו.

במקום זה העולם מציב בפנינו עוד אתגרים.

למה עוד אתגרים, למה?

זה גורם לי לכעוס. להתעצבן. לתהות. לנסות להבין.

יש עוד משהו שלא הבנתי? יש עוד מסקנה שהיקום רוצה שאני אקלוט?

מה היקום הזה רוצה ממני?

הדבר היחידי שאני יכולה לחשוב עליו זה שהעולם הזה רוצה שאפסיק לצפות שהכל יהיה קל.

עד עכשיו באמת היה קל. החיים היו טובים אלי.

אולי הגיע הזמן להתחיל להתאמץ.

דיברתי עם חברה טובה שלי על הקושי שלי להלחם. אני בן אדם שוחר שלום, לא בן אדם של עימותים. בת אדם שמוכנה לותר, להתפשר, אפילו להכנע.

והנה סיטואציה שדורשת מלחמה. דורשת מאבק. דורשת כוח רצון והתמדה.

לצאת מתחום הנוחות שלי.

כדי להציל את עופר צריך להלחם.

אולי גם כדי להגשים עוד חלומות שלי, חלומות היוגה, חלומות האיור והציור.

אולי גם כדי לגדל את הילדים הנפלאים האלה צריך לפעמים להילחם. בטוח להילחם בעייפות (:

לא הכל יכול להיות קל. לא הכל יכול להגיע תוך שלום ורגיעה.

לפעמים צריך להילחם. 

Her side:

It is very difficult to take the back seat in my life story, and let the world tell me what's going on in my life, what’s going to happen, let someone else drive.

Most of the time I live with a sense of some control over life, and this cancer is basically the world reminding me again (and again) that I am not driving the car.

So I sit.

Most of the time I need to be reminded that Offer’s life story is different from my father's life story.

I see similar things looking out of the window and I'm scared, but I keep sitting in the back sit and I do not know where life is taking me.

We were very disappointed with the results of the Pet CT. They were good but not sufficient, so Offer began a more aggressive treatment plan.

I was hoping we would feel that everything is about to end, that it is almost behind us.

Instead, the world presents us with more challenges.

Why more challenges, why?

It makes me angry. Upset. Wonder. Try to understand.

Is there anything else I did not “get” yet? Is there another conclusion that the universe wants me to figure out?

What does this universe want from me?

The only thing I can think of is, that this world wants me to stop expecting everything to be easy.

Until now it was really easy. Life was good to me.

Maybe it's time to start working harder.

I talked to my good friend about my difficulty to fight. I am a peaceful women, not one that likes confrontation. A woman willing to compromise, give up, even to surrender.

And here's a situation that requires war. Requires a struggle. Requires willpower and perseverance.

Requires moving out of my comfort zone.

To save Offer I have to fight.

Perhaps this is also true for all of my dreams, the dreams about yoga, about becoming an artist.

Maybe even raising these wonderful children requires a fight sometimes. A fight against fatigue (:

Not everything can be easy.

 Not everything can be reached through peace and relaxation.

Sometimes you have to fight