בין טיפולים II

הצד שלו: עבר כבר מעל שבוע מאז הטיפול השני, ונראה שהכל מתקדם לפי התוכנית. התוכנית, כמובן, היא שהשבוע של הטיפול יהיה השבוע ה"רע" והשבוע אחרי יהיה השבוע ה"טוב". שבוע שעבר בהחלט לא היה טוב, כפי שכתבתי כבר בפוסט הקודם. הרגשתי הרבה חולשה, עייפות, סחרחורות וכאבי בטן. השבוע המצב הרבה יותר טוב. עדיין יש מדי פעם נוכחות של אחת מהבעיות המפורטות, אבל זה לא נפוץ, ורובו המכריע של הזמן אני מרגיש די סבבה. אפילו את הזריקות סיימתי בלי שהרגשתי אף תופעת לוואי מפחידה במיוחד!
בכל זאת יש שני דברים חדשים שקרו ורציתי לספר עליהם, כי הבלוג צריך תוכן גם כשסבבה לי..

הראשון הוא שבשישי במקלחת יצא לי להעביר יד על הראש, ואז להסתכל עליה. היו שם הרבה שערות.. אז עושה רושם שתאריך התפוגה של השיער שלי הוא בקרוב, ובינתיים אני משאיר שערות רבות על הכרית ובכל מקום אחר, ומרים מפתח הסינון של המקלחת כמות מכובדת בסיום כל מקלחת. אף על פי כן, עדיין לא נראה לי שרואים בכלל.. יש לנו ממש הרבה שער על הראש!
זה כן קצת מבאס, אבל אני לא לוקח את זה קשה מדי. זה סרטן אחרי הכל, כולם מצפים לקרחת, לא? זה גם לא כזה רחוק מתספורת ה"קצוץ" שאני עושה ממילא. ובכל זאת, עדיין לא הגעתי לשלב שאני מוריד בעצמי את הכל וגומר עם זה.. אולי כשאפשר יהיה לראות אני אעשה את זה, או שהנשירה תתחיל להפריע לי יותר..

הדבר השני הוא שבפעם הראשונה מאז שחליתי, יש לנו ילד חולה. למעשה, כדי להתחיל בגדול, יש שני ילדים חולים. עידו לא מפסיק להשתעל והרופא אמר שזה וירוס, בעוד שעמית בחר בדלקת עיניים. מערכת החיסון המסכנה שלי משקשקת קשות למשמע דברים אלו, אז יעל והילדים עברו להשתכן אצל אמא של יעל, ובתקווה יוכלו לחזור מחר בערב. לטפל בשלושתם לבד זה לא קל, במיוחד שעידו חולה ותומר עדיין לומד את עניין השינה, ואני זוכה לשמוע את יעל מתלוננת על הקשיים בעוד אני יושב בבית ולא יכול לעזור במהומה. מאוד שונה, אבל מזכיר לי קצת את הלידה. אז אני מתבאס, ומנסה לא להרגיש אשם מדי, ומקווה מאוד שעם בוא הקיץ יעזבו כל הוירוסים ויתנו לנו שקט.

 

הצד שלה: השבוע היה שבוע פילוסופי במיוחד בשבילי,

שבוע בו שאלתי את עצמי, מה בעצם אני עושה פה בבלוג? ולמה אתם צריכים לקרוא את התלונות שלי… בבלוג המקורי שלי, שגם היה תרפויטי לגמרי, הייתה לי תחושה (אפילו אם שקרית) שאני עוזרת לעצמי, אבל אולי גם עוזרת לאחרים תוך כדי. אבל פה..?

מסביב, בפייסבוק (וכתוצאה, אני מניחה) בשאר העולם, יש טרגדיות בלי סוף. ילדים חולים, הורים חולים, המוני אתגרים שאנשים עוברים בכל רגע נתון. מי אני ומה אני שאכתוב את המילים שלי ואשלח אותם לרחבי האינטרנט. אין לי מושג.

אבל מילא. הלב מרגיש צורך לכתוב.

אם בפוסט הקודם כתבתי שהיה אפשר לשכוח מהסרטן, אז בשבוע וחצי האחרונים היה קשה לשכוח.

זה התחיל בכך שלקח לעופר זמן רב יותר להתגבר על הטיפול,

המשיך בהתחלת נשירת השערות,

ובכך שאני מתחילה לראות את אבא שלי בעופר. אני מפחדת אפילו לכתוב את המילים האלו, אבל זו האמת. והבלוג הזה חייב להיות אמיתי. אני לא יודעת לשים על זה את האצבע. משהו בתווי הפנים, משהו במבט העינים, משהו משתנה בזמן הכימו'. משהו בעופר מזכיר לי את אבא.

בתחילת השבוע הנוכחי, השבוע "הטוב" של עופר, עידו תפס וירוס, והתחיל להשתעל, ואז עמיתי חזר מהגן עם דלקת עינים. בשמונה בבוקר, לקחתי את שלושתם ואת כל אינסוף הדברים שצריך לקחת עם הילדים, ונסענו לאמא שלי. בידוד כפוי. מאז אני בקושי מספיקה לכתוב לאנשים הודעות בחזרה בוואטסאפ.

אמא שלי כל הזמן אומרת שאני חייבת להשיג לעצמי עוד עזרה. מעבר לסבים וסבתות שעוזרים בלי סוף. אבל אני עדיין לא מסוגלת. עדיין לא מסוגלת להכניס מישהי לבית שלי.

מצב רוח פילוסופי. פשוט מכיוון שהחיים מתנהלים בקצב אחר עכשיו.

חיפשתי בגוגל השבוע "איך החיים שלי השתנו כשלבעלי היה סרטן". כרגיל אני מחפשת את השינוי המהיר. אבל אין. אין שום שינוי מהיר. הסרטן של בעלי עדיין לא שינה אותי. עדיין אני חולמת על העתיד, עדיין אני נעצבת משטויות, עדיין בקלות הפסימיות משתלטת עלי, עדיין אני מפונקת, עדיין אני לא מצליחה תמיד לראות את הטוב, עדיין אני מנסה להיות גיבורה יותר מדי, עדיין אני לא מספיק מצליחה לדאוג לעצמי ולהגיד לעצמי מה אני רוצה ומה חשוב לי.

היום אחרי שלקחנו, אני ואמי, את הילדים לפארק, וחזרנו מותשים לחלוטין, עברנו לרגע להגיד שלום לעופר בבית ולאסוף דבר מה, ותומר נרדם באוטו, ועידו כמעט נרדם, ולא היה לי מושג איך אצליח להעלות שלושה ילדים ישנים למחצה את כל המדרגות עד לבית של אמא שלי, ויותר משלא היה לי מושג, לא היה לי חשק ("לא בא לי!!!" במילותיו של עידו), וכל כך רציתי שעופר יגיד :" עזבי את הכל, בואי הביתה"… אבל הוא לא אמר.

ואני יודעת למה הוא לא אמר. ואני יודעת למה זה הגיוני. ואני יודעת שצריך לחשוב על הטווח הארוך ולא על הטווח הקצר. אבל אוף.

ובסופו של דבר כשחניתי אצל אמא שלי, אזרתי אומץ וביקשתי מאיזה זר גמור לשמור על הילדים שלי בזמן שאני מרימה אחד אחד למיטות שלהם. והוא היה נחמד.

כל כך נחמד שהזכיר לי לכבות את המנוע.

ואז גם את האורות.

Her side: This week had a philosophical vibe to it.

I've been asking myself what is the purpose of this blog? Why should you all read it? Why should you hear my complaints, my difficulties, my challenges  … In my original blog, which was also quite therapeutic, I always had a feeling (even if a false one) that I was helping myself, but hopefully also helping others in the process. But here..?

Around me, in Facebook and (as a result I suppose) the rest of the world, there are endless tragedies. Sick children, ailing parents, challenges people have to undergo at any given moment. Who am I to write down words and send them across the Internet? I have no idea.

Nevermind. My heart needs to write.

While in the previous post I wrote that it was possible to forget about the cancer, during this week it was hard to forget.

First it took Offer longer to feel better after Sunday's treatment,

It then continued with the first signs of Offer losing his hair,

and then I began to see my father in Offer. I'm afraid to even write down these words, but it's true. And this blog must be honest. I can’t even put my finger on it. What is the similarity? Something in the face, the look in his eyes, something changes during chemo. Offer reminds me of my father.

At the beginning of this week, Offer's "better" week, Ido caught a virus, and started coughing, then Amit returned from childcare with an inflammation in his eyes.

At eight in the morning, I took the three of them and all the other countless things you have to take with the kids, and we drove to my mother. Forced isolation. Since then I hardly had enough time to return messages on Whatsapp.

My mom keeps saying I need to get myself more help. In addition to grandparents who help endlessly. But I still cannot. I still can’t let someone else come into my house.

Like I was saying… a philosophical mood. Just because life goes by in such a different pace now.

A few days ago I Googled "how my life changed when my husband had cancer." As always I'm looking for a rapid change, a miraculous one. But no. There is no immediate change. Offer's cancer has not changed me. I still focus on the future, Unimportant stuff still makes me depressed, pessimism still overcomes me too easily. I'm still such a child, still can't always see the good in bad situations, still try to be too strong, still don’t look after myself, still don't know what I want and how to express it.

Today, after my mother and me took the children to the park, and came back totally exhausted, we  drove by the apartment for a moment to say hello to Offer in and pick up something, and then Tomer fell asleep in the car, and Ido was almost asleep, and I had no idea how I will manage to take three children half asleep all the way up the steps to my mother's house, and more than I had no idea, I had no desire ( "I don't feel like it !!!" in Ido's words) and I wanted so much for Offer to say: "forget everything, just bring them home" … but he didn't say  that.

And I know why he didn't. And I know why it makes sense. I know we need to think about the long term rather than the short term. But …

And eventually when I parked at my mom's place, I gathered up the courage to ask a complete stranger to look after my children as I pick up each one of them to their beds. And he was very very nice.

So nice that he reminded me to turn off the engine.

And then to turn off the lights.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s