ארכיון חודשי: אפריל 2016

טיפול Treatment IV

הצד שלו: זמן להחליף צד לתקליט! חלפו ארבע מתוך שמונה טיפולים (לא חושבים כרגע על ההקרנות, נסיים את הכימו ואז נתפנה לחשוב עליהן..), וזה מרגיש שזה עבר בין רגע. כעת צריך לעשות בדיקת pet ct ולראות איך אנחנו נראים בשביל אמצע טיפול. בשאיפה התוצאות יפתיעו לטובה – הגידול לא ימצא בכלל, ונעשה עוד 4 טיפולים רק ליתר ביטחון ולוודא הריגה.. אבל נדע מה קורה רק עוד שבועיים.
בינתיים אני…בסדר. מרגיש בעיקר מעוך. מעוך מנטלית, בגלל הסחרחורות, חולשה ועייפות, אבל גם מעוך פיזית, עם כאבי חזה שמרגישים כאילו מישהו פשוט יושב עלי ומוחץ אותי. יש גם כאבי בטן, אבל הם לא משתלבים עם הדימוי. כל זה אולי לא נשמע נחמד מדי (זה לא..), אבל זה גם ממש לא סוף העולם, והכל נסבל, בעיקר כי אני יכול לנוח הרבה, תודות לעזרה רבה מיעל, מההורים (של שנינו) ושאר המשפחה. אני אומר תודה הרבה, כי קשה לי לדמיין כמה יותר מסובך זה היה בלי כל העזרה הזו. אפשרי, אבל הרבה יותר קשה.
הטיפול עצמו עבר בסדר, ולמעשה היה הכי מהיר עד עכשיו (המקום היה יחסית ריק בגלל שזה חול המועד..). אחי בא איתי והכל היה בסדר מלבד זה שאחד התרופות בכימו כאבה קצת בזמן האינפוזיה. ידעתי שזה קורה לפעמים, אבל מסתבר שגם אם עד עכשיו לא היו לי בעיות, גם בזה יש אפקט מצטבר. האחות האטה את קצב התרופה וזה עזר, אז לפחות יש דרך לשפר את זה..
האתגר של השבוע היה שבוע שלם עם הילדים בבית. האמת היא שהאתגר הוקל מאוד ע"י ההורים ויעל שלוקחים את הילדים ומשאירים אותי לנוח רב הזמן. בכל זאת, יצא לי לבלות קצת יותר עם הילדים, כל השלושה, ולהנות שוב מכמה שהם נהדרים ומדהימים. עידו ועמית גדלים כל כך, ותומר חייכן וחמוד.. באקט מוזר של איזון, כל ההנאה הזו עם הילדים גרמה לי אתמול במיטה לחשוב שוב על האופציה שהם יצטרכו לגדול בלעדי. לא יודע מאיפה זה בא לי פתאום, מעין גל עצב. אבל די מהר הזכרתי לעצמי שהסיכויים לזה קטנים, חזרתי להדחיק, והלכתי לישון.

 

הצד שלה:

קשה לי לראות את עופר סובל. יש לו הבעת פנים מסוימת, שאם הוא עושה אותה, אני יודעת שקשה לו.

זה גורם לי לחשוב על הלידות. כמה קשה לראות את בן הזוג שלך סובל בלי יכולת לעשות כלום כדי להקל עליו, אולי רק להזכיר את המטרה הסופית, את זמניות הסבל, את התוצאה הסופית – תינוק חדש בסוף תהליך הלידה, חיים חדשים בסוף תהליך הכימו'.

גם לי הייתה מחשבה מעציבה השבוע.

חשבתי על אבא שלי, שנפטר בגיל 57. תמיד חשבתי כמה צעיר הוא היה כשנסתיימו חייו (ובאמת היה צעיר). אבל עכשיו כל מה שאני חושבת עליו זה כמה נהדר שהיו לו עוד כל כך הרבה שנים. כמה כיף שהוא ראה אותנו גדלים, שזכה לחגוג בחתונה של בנו, שזכה לעבוד בעבודה שאהב, שזכה להצלחות, להנות משנים של אהבה וחברות עם אמא שלי, שזכה לכל כך הרבה טיולים בעולם.

כל מה שיכולתי לחשוב השבוע היה כמה אני רוצה לקבל עוד 23 שנה עם עופר. כמה אפשר להספיק לעשות בזמן הזה.  אני מבטיחה להשתמש בהכל. לא לבזבז אף דקה.

אלוהים, תן לנו עוד 23 שנה לפחות.

Her side:

It is so hard to watch Offer suffer.  He has a certain facial expression, one that when I see – I know he isn’t feeling well..

It makes me think about labor. How hard it is watching your love suffer without being able to do anything to help him. The only thing you can do is maybe, just remind them of the ultimate goal, how temporary the suffering is, what the end result will be – a new baby at the end of the process of birth, a new life at the end of the process of chemo.

I had a sad thought as well this week.

I thought about my father, who passed away at the age of 57. I always thought he was so young when he was taken from us (and indeed he was young). But now all I think about is how great it is that he had so many years of life. How wonderful it was for him to watch us grow up, how special it must have felt to celebrate the wedding of his son, to enjoy an amazing loving relationship with my mother,how rewarding to work at a job he loved,  to succeed, how excited he must have felt to see so many beautiful places around the world.

All I could think of this week was how much I want to have another 23 years with Offer. So many things we could do, see, enjoy. I promise to use it all up. To not waste any minute..

God, please, give us another 23 years at least.

בין טיפולים Between treatements III

הצד שלו: עוד שבוע עבר לו במהרה. השבוע היה השבוע ה"בסדר", שקצת אכזב. לא יודע אם זה קשור לחום, לזמן יחסית גדול שביליתי בחוץ (בצל, אבל עדיין..) או לאפקט המצטבר של כל התרופות, אבל השבוע כלל מספר אירועי סחרחורת, וכמות לא מעטה של כאבי ראש. הכאבי ראש לא נוראים (היו לי גם כאלו בעבר, אז לפחות אני יכול להשוות..) אבל בהחלט לא נעימים..
מבחינת משפחתית, השבוע היה השבוע השני של ביקורם של אח של יעל ומשפחתו, ויצא לי לראות אותם קצת, אך לצער כולנו אמא של יעל הייתה קצת חולה ואותה לא ממש ראיתי, ובנוסף ישבתי רק במרפסת כי לא רציתי להכנס לבית שלה (גם בלי קשר יש שתי בנות קטנות, אז עדיף היה להשאר באזור מאוורר..). בצד החיובי היה כייף לראות אותם, ונקווה שיצא לנו עוד הרבה, אבל מיקומם העתידי עוד לא ברור..

בנוסף לכך, היה פסח, שבשבילי היה צנוע במיוחד. רק אני, ההורים וסבתא. נפרדתי מהילדים כדי שילכו לאמא של יעל לסדר יותר גדול וחגיגי, עם עוד ילדים, אבל היה לי די עצוב שהתפצלנו. היה רגע שחשדו שיובל (אחיינית שלנו) חולה, והילדים ויעל יבואו איתי. זה היה מבאס עבורם כמובן, אבל קצת שמחתי שנשאר ביחד. בסוף זו הייתה אזעקת שווא והפצלנו. עדיין היה לי נחמד מאוד, וננסה לפצות בסדר גדול שנה הבאה..

טיפול הבא הוא טיפול אמצע הדרך, ואחריו אעשה pet ct לראות איך קצב ההתקדמות שלי בינתיים, ולפי זה לראות בדיוק איך נמשיך..

הצד שלה: שבוע בין טיפולים מספר שלוש. השבוע שעבר עלינו לא היה נטול חולי לגמרי אצל עופר. מדי פעם חולשה, לא מעט כאבי ראש. כאילו מישהו אומר לנו שם : " יש לכם עוד מה ללמוד. בלי ציפיות כלל. קבלו כל יום כפי שהוא. אם הוא יום טוב שמחו. אם יום פחות טוב עברו אותו יחד."

אז זה מה שעשינו.

היה לנו שבוע מלא במשפחתיות. אחי הגיע לביקור מסיאטל ובילינו איתו ועם המשפחה הנהדרת שלו.

בסדר פסח נפרדנו. אני והילדים לאמא שלי – לסדר פסח מעט יותר גדול, עם יותר ילדים וקרובי משפחה אהובים.

ועופר – להוריו לסדר פסח נעים בחברתם ועם סבתו.

לא תיארתי לעצמי שיהיה לי כל כך קשה בלעדיו. כמובן שגם פרקטית עם שלושת הילדים, אך היו שם הרבה אנשים נפלאים שיעזרו לי. זה היה קושי נפשי בעיקר. קושי להיות בלי האהוב שלי, השותף שלי, באחת המסורות והחגים המרכזיים של השנה. מי ידע שפסח כל כך משמעותי בשבילי?

במהלך השבוע הזה היו לי מחשבות רבות על חולי, נישואים, גבריות, נשיות..

לפני שכל זה קרה, היה לי קושי גדול כשעופר היה חולה. ולא בגלל כל הקלישאות האלו על גברים חולים… הוא סבל מכאבי ראש, וכשאחד כזה היה מגיע, הייתי מתחרפנת. היה יוצא ממני השד הרע ובמקום להיות אמפטית (כמו שאני במקום העבודה שלי), הרבה פעמים התקפתי (" למה יש לך כאב ראש??!" , דרשתי שיעשה תרגילים, שימצא פתרון! שזה לא יקרה!).  ידעתי שזה לא בסדר וידעתי שאני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם כך שעופר יביע חולשה.

האם זה בגלל שבעלי צריך להיות חזק בכל עת?

האם זה כדי שאני אוכל לפעמים לא להיות חזקה?

או האם בסופו של דבר, התגובה הקיצונית היתה רק מנגנון הגנה שלי מהפחד האולטימטיבי?

שעופר יקבל סרטן כמו אבא שלי.

 

אז זהו. עופר חלה בסרטן כמו אבא שלי.

בחודשיים של המחלה – התגובות שלי היו הגיוניות, אוהבות, אמפטיות, מטפלות, נעימות. חשבתי שנרפאתי.

אבל השבוע כשלעופר היה כאב ראש ב"שבוע הטוב" שוב נתקפתי בתחושות דומות ונלחצתי.

אז תזכורת לעצמי:

עופר חלש עכשיו.

אבל הוא רק חלש בגוף.

בנפש הוא עדיין אחד האנשים החזקים שאני מכירה.

אדם שרואה את החיים דרך משקפים ורודים. ראליסטי אך אופטימי חסר תקנה.

אדם שיודע להיות פתוח לרעיונות חדשים, אדם שיודע להיות פתוח בפני אנשים.

שלא מפחד לומר את האמת. לא מפחד לצחוק. לא מפחד להראות חולשה לפעמים.

 אוהבת אותך בעל

Her side: Another week between treatments, the third one. Last week was not free of illness like we were used to. Offer was occasionally weak, and had a few headaches. It was as if someone was telling us: "You still have more to learn. No expectations at all. Take everyday as it is. If it's a good one, be happy, If not get through it together.."

So that's what we did

We had a week full of family. My brother came to visit from Seattle so we spent  our time with him ..and his beautiful family

For Passover Seder we parted. The kids and me and at my mother's house for a slightly larger celebration, with my brother's girls and other loved family members.

Offer – joined his parents and grandmother.

I never imagined it would be so hard without him. Of course, it was difficult to handle three children, but there were many wonderful people help me. It was more of a emotional difficulty. Difficult to be without my beloved, my partner, without him for one of the  most important jewish traditions and major holidays of the year. Who knew Passover was so significant for me?

During this week, I had many thoughts about illness, marriage, masculinity, femininity ..

Before all this happened, I really struggled when Offer was sick. And not just because of the clichés about men when they are sick… He suffered from headaches, and when one would come, I would freak out. The evil demon within me would surface and instead of being empathetic (like I am at my workplace), a lot of times I attacked ( "Why do you have a headache ??!" I used to demand that he do exercises, or find a solution! won't let it happen again!). I knew it was wrong and I knew I just could not deal with Offer expressing weakness.

Was it because my husband had to be strong at all times?

Was it because if he was weak I had to be strong and I needed a break from that?

Or was it, in the end, only a defense mechanism against my ultimate fear?

That Offer will get cancer like my father.

Well… Offer has cancer. Just like my father.

Two months of illness – and my responses were sensible, loving, empathic, caring, pleasant. I thought I was cured.

But this week when Offer had a  headache during his 'good week, "I again felt similar feelings of anger and frustration and I panicked.

So this is a reminder for myself:

Offer is weak now.

But is it only his body which is weak.

His soul is still one of the strongest I know.

He is a man who sees life as it is, beautiful and amazing. He is realistic but optimistic.

He is a person who is open to new ideas, who is open and true with other people.

Not afraid to tell the truth. Not afraid to laugh. Not afraid to show weakness sometimes..

  I love you !

 

טיפול III:

הצד שלו: ביום ראשון התחלנו את המחזור השני של הכימו (כל מחזור זה שני טיפולים). בסוף המחזור הזה (אחרי הטיפול הבא) אעשה pet ct כדי לראות איך הדברים מתקדמים והאם ממשיכים ככה או משנים משהו בתוכנית. לטיפול באה איתי יעל, כשאמא שלי דואגת לתומר ומתחלפת עם יעל בזמן האכלות. הטיפול עצמו עבר בסדר, בשלב הזה אפשר כבר להגיד "כרגיל" אני מניח. החדשות הרעות של הטיפול היו שמערכת החיסון לא משתפרת מספיק ועדיין גבולית, ולכן עליתי למינון של ארבע זריקות לאחר הטיפול. החדשות הטובות היו שנשלחתי לעשות צילום חזה, והרופא אמר אחרי שראה אותו שנראה שמתקדם טוב. למען הסרת ספק, החדשות הטובות גדולות בהרבה מהרעות, שזה תמיד מוצלח.
המשך השבוע עבר די בנוהל. יום שני היה סביר, מה שהביא לאופטימיות מסויימת.. וביום שלישי כבר היה פחות טוב, מה שהביא את יעל וההורים שלי להיזכר שבדיוק כך היה גם בפעמים שעברו.. אז שלישי ורביעי היו הימים הגרועים עם הרבה חולשה, סחרחורות, וכאבי בטן. חמישי הראה כבר שיפור, וכך גם שישי, ורק היום, בשבת, התבנית קצת נהרסה שבצהריים הותקפתי בכאב ראש וסחרחורות, אבל מאז הצהריים גם זה השתפר (גם עם לא עבר לחלוטין..) ובתקווה מכאן נעבור לשבוע היותר טוב.
נקודות ציון בשבוע כללו את יום ההולדת של עמית. היה לו יום נהדר והוא היה ממש מאושר.. לצערי, אני כמעט ולא הייתי מעורב. בבוקר הוא הלך לחגוג בגן, כשאמרתי שלא אבוא התעצבן אלי והתעצב, מה שדי שבר לי את הלב. אבל הוא נהנה מאוד במסיבה, במיוחד מעידו (הקשר שלהם ממש השתפר ועמית די מעריץ אותו). מאוחר מכן הלך לסבתא, לחגוג שנית. גם לשם לא הלכתי, עקב מספר רב של אנשים (כולל ילדים!), ושוב חגגו בלעדי. טוב, מבאס, אבל יהיו עוד הרבה ימי הולדת..
הדבר השני שקרה היה שתומר התחיל לחייך, משהו שמשדרג את התינוק בצורה מאוד משמעותית לדעתי. זה הופך אותו לקצת אינטרקטיבי, וכמובן שהוא מלאך של חמידות כשהוא מחייך.
הדבר האחרון היה שבשישי לא היה לעידו גן ונשארתי לבד איתו לכמה שעות. יצא לנו לדבר ולשחק קצת, וזה היה ממש נחמד. הוא כבר לא קטן, מאוד חכם ופשוט ילד נהדר, וטוב להנות מזה מדי פעם.
טוב, בשאיפה יש לי עכשיו שבוע יותר נחמד, שמסתיים בליל סדר צנוע (אני, ההורים וסבתא. יעל והילדים ילכו לאמא שלה. מעציב אותי שלא אהיה עם הילדים, אבל כך הם יקבלו סדר יותר נורמלי, ואני ממילא מוגבל למספר אנשים מצומצם..), ואחרי טיפול אחרון לפני ה ct..

הצד שלה: קצת על הילדים –

  • תומר – זו הפעם הראשונה שבה אני חשה בבירור בקשר בין המצב הנפשי לבין כמות החלב שאני מייצרת. אם עובר עליי יום מתוח, קשה, מאתגר, אני מגיעה לשעות הערב בלי חלב. מצד אחד אני מרגישה אשמה על כך שהקשיים שאנחנו עוברים במשפחה גורמים לי לפחות סבלנות אליו, ורוב הזמן אני רוצה שהוא ישן כדי שיהיה לי זמן לעשות דברים אחרים, במקום להנות ממנו יותר…

ומן הצד השני המצב שנקלענו אליו איפשר לעופר ולי לחוות את החיוך הראשון של תומר יחד. שנינו. חוויה בלתי נשכחת.

  • עמית – חגג השבוע יומולדת שלוש! ובהחלט מרגישים! הוא נפרד מהמוצץ, כמעט נפרד מהחיתולים.

בכל יום בשבוע שלפני יום ההולדת שלו, עמית התאמן לפני השינה בשירת "היום יום הולדת", גם בעברית וגם באנגלית. התלבטנו רבות אם להביא את עידו למסיבה של עמית בגן (חשבנו שיהיה לעמית נחמד לקבל את כל תשומת הלב…) ובסופו של דבר עידו הגיע וזו הייתה חוויה יוצאת דופן לכל מי שצפה בשני אלו. עמית היה פשוט באקסטזה של אושר מוחלט. הוא כל כך נהנה שאחיו הגדול היה איתו במסיבה וכמעט והתייחס רק אליו. רקד איתו, חיבק אותו, לחש לו באוזן. בשלב מסוים עמית אמר לי "אני כל כך שמח!!!"

אני לא אשכח לעולם כמה מרגש היה לראות אותם יחד.

  • עידו – בזמן שישבנו על הנדנדה בחצר (בינתיים הצלחה פנומלית!) ושיחקנו משחקים, עבר לי רעיון גאוני בראש ושאלתי אותו אם הוא רוצה לשחק במשחק הרגשות. אמרתי לו שהחוקים הם שאני אספר לו סיפור על ילד והוא יגיד לי מה הילד מרגיש. אז התחלתי מלספר על ילד שנולד לו אח חדש.

ושאלתי מה הוא מרגיש.  הוא לא חשב הרבה ואמר "עצוב". שאלתי "למה?"

"כי קשה לאמא שלו וקשה לאבא שלו. לתת לו אוכל ולתת לו לישון"

ואו. שוב תפס אותי ללא מילים. מדהים הילד הזה. כמה הוא שם לב לכל דבר. כמה הוא רגיש לאחרים. אני יודעת שתמיד אומרים שילדים מבינים יותר ממה שאנחנו חושבים. אבל נדירות הפעמים בהן אנחנו מצליחים ממש להציץ לתוך המוח והלב שלהם. גם בכדי לשמוע כמה עצוב להם שעוברת עלינו תקופה קשה, וגם בכדי לשמוע כמה הם שמחים שהאח הגדול שלהם בא לחגוג איתם את החגיגה הגדולה ביותר.

Her side: Something about the boys –

  • Tomer – this is the first time I can clearly feel the link between my mental health and the amount of milk I am producing. When I’m having a tense, difficult, challenging day, evening arrives and I find myself without milk to feed Tomer with. On the one hand I feel guilty about the difficulties we are going through as a family, which make me less patient towards him, and the truth is, most of the time I just want him to fall asleep so I have time to do other things…And I know I should be enjoying his baby period more, because it will go by so quickly.

And on the other hand the situation we found ourselves in, allowed Offer and me to experience Tomer’s first smile of together. Both of us together. An unforgettable experience.

  • Amit – this week he celebrated his third birthday! And he certainly feels more grown up! He said goodbye to the pacifier, and is on his way to be diaper free!

Every day during the week before his birthday, Amit practiced singing "Happy Birthday" in both Hebrew and English before going to bed. On the morning of his special day we were still unsure whether to bring Ido to Amit’s party in his Gan (we thought it would be nice for Amit to get all the attention…) and eventually Ido did come and it was an extraordinary experience for anyone watching these two. Amit was just absolutely ecstatic. So happy. He enjoyed his big brother being with him at his party and only noticed him. Danced with him, hugged him, and whispered in his ear. At one point Amit looked at me and said, "I'm so happy!!!"

I will never forget how exciting it was to see them together.

  • Ido – as we sat on the swing in the yard (so far a phenomenal success!) and played games. A brilliant idea crossed my mind and I asked him if he wanted to play the emotions game. I told him that the rules are that I'll tell him a story about a boy and he'll tell me how the child feels. So I started by telling him about a boy that just got a new baby brother.

I asked what he feels. He didn’t think much and said "sad". I asked "Why?"

"Because it’s hard for his mother and for his father. It’s hard to give him food and let him sleep"

Wow. Again Ido leaves me speechless. This kid is amazing. The way he notices everything. How sensitive he is to others. I know everyone always says that children understand more than we think, but it’s quite rare to be able to really glimpse into their mind and heart.

To glimpse and see that they are sad we are going through hard times, but also to be able to hear how happy they are that their big brother came with them to celebrate the biggest celebration there is.

חצי הכוס המלאה 1 Glass half full

glass half full

Glass half full

1. Offer and me spending maternity leave together because all of this happened at the same time as the birth.

2. The kids enjoying many quality hours with their grandparents, hopefully resulting in a great, close relationship.

3. Since this cancer journey started we enjoy visits/phone calls/messages via facebook, whatsapp and so on from so many loving friends and family members…

4. We also enjoy getting reconnected with people we haven't spoken to in a long time…

5. Amazing family and friends cook yummy food for us…

6. I don't have to deal with the difficulties and challenges of a new born baby alone. One forgets how hard it is…

7. Offer finally agreed that I teach him yoga…

8. We've learned some good hygiene habits, that I hope will last after all of this is gone…

9. The kids have started drinking fruit and vegetable juice every morning.

10. I get to meet my beautiful amazing friends, almost everyday and am learning how to receive help and energy from them.

11. Being totally in love with my man.

12. 3 years old Amit, slept without his pacifier for the first time last night!!!

בין טיפולים II

הצד שלו: עבר כבר מעל שבוע מאז הטיפול השני, ונראה שהכל מתקדם לפי התוכנית. התוכנית, כמובן, היא שהשבוע של הטיפול יהיה השבוע ה"רע" והשבוע אחרי יהיה השבוע ה"טוב". שבוע שעבר בהחלט לא היה טוב, כפי שכתבתי כבר בפוסט הקודם. הרגשתי הרבה חולשה, עייפות, סחרחורות וכאבי בטן. השבוע המצב הרבה יותר טוב. עדיין יש מדי פעם נוכחות של אחת מהבעיות המפורטות, אבל זה לא נפוץ, ורובו המכריע של הזמן אני מרגיש די סבבה. אפילו את הזריקות סיימתי בלי שהרגשתי אף תופעת לוואי מפחידה במיוחד!
בכל זאת יש שני דברים חדשים שקרו ורציתי לספר עליהם, כי הבלוג צריך תוכן גם כשסבבה לי..

הראשון הוא שבשישי במקלחת יצא לי להעביר יד על הראש, ואז להסתכל עליה. היו שם הרבה שערות.. אז עושה רושם שתאריך התפוגה של השיער שלי הוא בקרוב, ובינתיים אני משאיר שערות רבות על הכרית ובכל מקום אחר, ומרים מפתח הסינון של המקלחת כמות מכובדת בסיום כל מקלחת. אף על פי כן, עדיין לא נראה לי שרואים בכלל.. יש לנו ממש הרבה שער על הראש!
זה כן קצת מבאס, אבל אני לא לוקח את זה קשה מדי. זה סרטן אחרי הכל, כולם מצפים לקרחת, לא? זה גם לא כזה רחוק מתספורת ה"קצוץ" שאני עושה ממילא. ובכל זאת, עדיין לא הגעתי לשלב שאני מוריד בעצמי את הכל וגומר עם זה.. אולי כשאפשר יהיה לראות אני אעשה את זה, או שהנשירה תתחיל להפריע לי יותר..

הדבר השני הוא שבפעם הראשונה מאז שחליתי, יש לנו ילד חולה. למעשה, כדי להתחיל בגדול, יש שני ילדים חולים. עידו לא מפסיק להשתעל והרופא אמר שזה וירוס, בעוד שעמית בחר בדלקת עיניים. מערכת החיסון המסכנה שלי משקשקת קשות למשמע דברים אלו, אז יעל והילדים עברו להשתכן אצל אמא של יעל, ובתקווה יוכלו לחזור מחר בערב. לטפל בשלושתם לבד זה לא קל, במיוחד שעידו חולה ותומר עדיין לומד את עניין השינה, ואני זוכה לשמוע את יעל מתלוננת על הקשיים בעוד אני יושב בבית ולא יכול לעזור במהומה. מאוד שונה, אבל מזכיר לי קצת את הלידה. אז אני מתבאס, ומנסה לא להרגיש אשם מדי, ומקווה מאוד שעם בוא הקיץ יעזבו כל הוירוסים ויתנו לנו שקט.

 

הצד שלה: השבוע היה שבוע פילוסופי במיוחד בשבילי,

שבוע בו שאלתי את עצמי, מה בעצם אני עושה פה בבלוג? ולמה אתם צריכים לקרוא את התלונות שלי… בבלוג המקורי שלי, שגם היה תרפויטי לגמרי, הייתה לי תחושה (אפילו אם שקרית) שאני עוזרת לעצמי, אבל אולי גם עוזרת לאחרים תוך כדי. אבל פה..?

מסביב, בפייסבוק (וכתוצאה, אני מניחה) בשאר העולם, יש טרגדיות בלי סוף. ילדים חולים, הורים חולים, המוני אתגרים שאנשים עוברים בכל רגע נתון. מי אני ומה אני שאכתוב את המילים שלי ואשלח אותם לרחבי האינטרנט. אין לי מושג.

אבל מילא. הלב מרגיש צורך לכתוב.

אם בפוסט הקודם כתבתי שהיה אפשר לשכוח מהסרטן, אז בשבוע וחצי האחרונים היה קשה לשכוח.

זה התחיל בכך שלקח לעופר זמן רב יותר להתגבר על הטיפול,

המשיך בהתחלת נשירת השערות,

ובכך שאני מתחילה לראות את אבא שלי בעופר. אני מפחדת אפילו לכתוב את המילים האלו, אבל זו האמת. והבלוג הזה חייב להיות אמיתי. אני לא יודעת לשים על זה את האצבע. משהו בתווי הפנים, משהו במבט העינים, משהו משתנה בזמן הכימו'. משהו בעופר מזכיר לי את אבא.

בתחילת השבוע הנוכחי, השבוע "הטוב" של עופר, עידו תפס וירוס, והתחיל להשתעל, ואז עמיתי חזר מהגן עם דלקת עינים. בשמונה בבוקר, לקחתי את שלושתם ואת כל אינסוף הדברים שצריך לקחת עם הילדים, ונסענו לאמא שלי. בידוד כפוי. מאז אני בקושי מספיקה לכתוב לאנשים הודעות בחזרה בוואטסאפ.

אמא שלי כל הזמן אומרת שאני חייבת להשיג לעצמי עוד עזרה. מעבר לסבים וסבתות שעוזרים בלי סוף. אבל אני עדיין לא מסוגלת. עדיין לא מסוגלת להכניס מישהי לבית שלי.

מצב רוח פילוסופי. פשוט מכיוון שהחיים מתנהלים בקצב אחר עכשיו.

חיפשתי בגוגל השבוע "איך החיים שלי השתנו כשלבעלי היה סרטן". כרגיל אני מחפשת את השינוי המהיר. אבל אין. אין שום שינוי מהיר. הסרטן של בעלי עדיין לא שינה אותי. עדיין אני חולמת על העתיד, עדיין אני נעצבת משטויות, עדיין בקלות הפסימיות משתלטת עלי, עדיין אני מפונקת, עדיין אני לא מצליחה תמיד לראות את הטוב, עדיין אני מנסה להיות גיבורה יותר מדי, עדיין אני לא מספיק מצליחה לדאוג לעצמי ולהגיד לעצמי מה אני רוצה ומה חשוב לי.

היום אחרי שלקחנו, אני ואמי, את הילדים לפארק, וחזרנו מותשים לחלוטין, עברנו לרגע להגיד שלום לעופר בבית ולאסוף דבר מה, ותומר נרדם באוטו, ועידו כמעט נרדם, ולא היה לי מושג איך אצליח להעלות שלושה ילדים ישנים למחצה את כל המדרגות עד לבית של אמא שלי, ויותר משלא היה לי מושג, לא היה לי חשק ("לא בא לי!!!" במילותיו של עידו), וכל כך רציתי שעופר יגיד :" עזבי את הכל, בואי הביתה"… אבל הוא לא אמר.

ואני יודעת למה הוא לא אמר. ואני יודעת למה זה הגיוני. ואני יודעת שצריך לחשוב על הטווח הארוך ולא על הטווח הקצר. אבל אוף.

ובסופו של דבר כשחניתי אצל אמא שלי, אזרתי אומץ וביקשתי מאיזה זר גמור לשמור על הילדים שלי בזמן שאני מרימה אחד אחד למיטות שלהם. והוא היה נחמד.

כל כך נחמד שהזכיר לי לכבות את המנוע.

ואז גם את האורות.

Her side: This week had a philosophical vibe to it.

I've been asking myself what is the purpose of this blog? Why should you all read it? Why should you hear my complaints, my difficulties, my challenges  … In my original blog, which was also quite therapeutic, I always had a feeling (even if a false one) that I was helping myself, but hopefully also helping others in the process. But here..?

Around me, in Facebook and (as a result I suppose) the rest of the world, there are endless tragedies. Sick children, ailing parents, challenges people have to undergo at any given moment. Who am I to write down words and send them across the Internet? I have no idea.

Nevermind. My heart needs to write.

While in the previous post I wrote that it was possible to forget about the cancer, during this week it was hard to forget.

First it took Offer longer to feel better after Sunday's treatment,

It then continued with the first signs of Offer losing his hair,

and then I began to see my father in Offer. I'm afraid to even write down these words, but it's true. And this blog must be honest. I can’t even put my finger on it. What is the similarity? Something in the face, the look in his eyes, something changes during chemo. Offer reminds me of my father.

At the beginning of this week, Offer's "better" week, Ido caught a virus, and started coughing, then Amit returned from childcare with an inflammation in his eyes.

At eight in the morning, I took the three of them and all the other countless things you have to take with the kids, and we drove to my mother. Forced isolation. Since then I hardly had enough time to return messages on Whatsapp.

My mom keeps saying I need to get myself more help. In addition to grandparents who help endlessly. But I still cannot. I still can’t let someone else come into my house.

Like I was saying… a philosophical mood. Just because life goes by in such a different pace now.

A few days ago I Googled "how my life changed when my husband had cancer." As always I'm looking for a rapid change, a miraculous one. But no. There is no immediate change. Offer's cancer has not changed me. I still focus on the future, Unimportant stuff still makes me depressed, pessimism still overcomes me too easily. I'm still such a child, still can't always see the good in bad situations, still try to be too strong, still don’t look after myself, still don't know what I want and how to express it.

Today, after my mother and me took the children to the park, and came back totally exhausted, we  drove by the apartment for a moment to say hello to Offer in and pick up something, and then Tomer fell asleep in the car, and Ido was almost asleep, and I had no idea how I will manage to take three children half asleep all the way up the steps to my mother's house, and more than I had no idea, I had no desire ( "I don't feel like it !!!" in Ido's words) and I wanted so much for Offer to say: "forget everything, just bring them home" … but he didn't say  that.

And I know why he didn't. And I know why it makes sense. I know we need to think about the long term rather than the short term. But …

And eventually when I parked at my mom's place, I gathered up the courage to ask a complete stranger to look after my children as I pick up each one of them to their beds. And he was very very nice.

So nice that he reminded me to turn off the engine.

And then to turn off the lights.