טיפול שני Second treatment

IMG_20160319_204448-2

עופר והבנים בשבוע שעבר

הצד שלו : אני חושב שבפעם הראשונה מתחילת הסיפור הזה, אני מתחיל באמת להרגיש חולה.
ביום ראשון היה הטיפול השני. הגעתי בבוקר עם חבר טוב (שהסכים להתלוות אלי ולהעביר איתי את היום) למח לקה. היום מתחיל בבדיקת דם (מהאצבע) ולאחר מכן המתנה ארוכה לתוצאות. אחרי המתנה (כאמור, לא קצרה) הרופא קרא לי ואמר שהמערכת החיסונית שלי במצב לא משהו. זה עדיין לא מצב קשה, אבל אם זה ימשיך זה בעיה כי  מתחת לרף מסוים אי אפשר לקבל טיפולי כימו (וכמובן שיש עוד הרבה בעיות נוספות במצב כזה, מערכת החיסון היא דבר די חיוני). כדי להימנע מהמצב הזה, הוא נתן לי מרשם לזריקות שאמורות לעודד את ייצור תאי הדם הלבנים. את הזריקות צריך לקחת מבית מרקחת, ולהזריק בבית. שמעתי כבר על הזריקות האלו, ועל תופעות הלוואי שלהם ("כאבים בעצמות"?? מה?) ודי קיוויתי שלא אצטרך אותם, או לפחות לא כל כך מהר, אז זה היה די מבאס. למזלי, כפי שכבר ציינתי, הייתי שם עם חבר טוב ואחרי השיחה עם הרופא העברנו בכייף את ההמתנה הארוכה עד להגעת התרופות (שלי הגיעו אחרונות, כנראה שזה בד"כ כך עם סוג הטיפול שלי מסיבה לא ברורה). עד שהגיעו התרופות שלי רב האנשים שהיו שם כבר הלכו הביתה, אז בחדר היה הרבה מקום וישבתי בנח על הספה וקיבלתי את התרופות. החלק הזה עבר סבבה לגמרי (לא ברור מאליו, יש אנשים שמגיבים לא טוב לחלק מהתרופות). נקודה מציקה אחת – כשהאחות שאלה אותי מה שלומי באמצע. אמרתי שיש לי רגישות מוזרה בגרון ובפה. היא חשבה שנייה ואמרה, לא, עוד לא קיבלת את התרופה שעושה את זה. טוב.
קצת אחרי שחזרתי הביתה התחלתי להרגיש חלש. בערב נשכבתי במיטה, והשארתי את יעל לבד במערכה מול הילדים. למרבה הנוחיות הילדים הגדולים אצל ההורים שלי עד הערב, חלק מאינסוף העזרה שאנחנו מקבלים, אז לא היה לה המון זמן מול שלושתם ביחד, אבל ההשכבה היא אף פעם לא פשוטה, ובטח שלא לבד. הרגשתי רע שלא יכולתי לעזור, אבל למזלי (אני לא רושם את המילה הזו הרבה בטעות, יש לי המון מזל ואני מודע לכך..) יש לי אישה מדהימה, ובעוד שזה לא היה קל, היא כרגיל התמודדה היטב עם המצב.
למחרת היה יום לא קל. הוא התחיל בסדר, עידו הלך לגן ועמית נשאר בבית כי היה לו תור לרופאת שיניים. יצאנו לטיול עם נובה ושני הילדים, כאשר אני הלכתי לבית מרקחת בשביל הזריקות (לא היה להם, הלכנו אחר כך לבית מרקחת של מכבי ושם היו..). בדרך חזרה הצעתי לעמית לשבת לי על הכתפיים, והוא הסכים בשמחה. נראה לי שעברו בערך עשר מטר לפני שלא יכולתי לקחת אותו יותר. הוא כבר לא קטן כמו פעם, אבל אין ספק שזה לא היה מהווה לי בעיה בעבר. הרגשתי חלש, והבנתי שזה כנראה משהו שרק יגבר בהמשך הטיפולים. זו הייתה מחשבה לא קלה, שהביאה את ההבנה שאני חולה. כמובן שכבר ידעתי שאני חולה, אבל עד אז רב הזמן הרגשתי בסדר, וגם עם כל ההגבלות שיש לי, לא הרגשתי שאני לא מסוגל לעשות משהו עד לאותו רגע. שאר היום עבר בסדר, כאשר שוב אני נח לא מעט, ומשאיר את רב העבודה לאשתי הגיבורה. בהמשך היום הגיבורה גם הזריקה לי את התרופה הראשונה (צריך לקחת אותה שלושה ימים רצוף). בעוד שהיו לנו חששות מלהזריק בבית בעצמנו, זה עבר חלק וללא בעיות.
כעת כבר יום שלישי, ואני עדיין מרגיש ככה ככה (לפני דקה הייתי צריך להפסיק לכתוב ונשכבתי על הרצפה לחמש דקות בגלל סחרחורת..). זו מחזוריות הטיפול אני מניח, כנראה שהימים אחרי הכי קשים (לא ממש כנראה, זה די ידוע..), ומספר הימים הקשים כנראה יעלה קצת עם כל טיפול (כרגע גם הזריקות משתלבות, עם מגוון תופעות הלוואי שלהם מי יודע מה מהסרטן, מה מהכימו ומה מהזריקות..). המחזוריות גם מתבטאת בבטן ובמערכת העיכול שלי, שחוזרת עכשיו על עצמה בימים שאחרי הטיפול הראשון. מצב הבטן לא נוראי או משהו, אבל אני חושב שלא אכנס לפרטים בנושא הזה.. אבל זה כן תהליך שנראה די דומה לאחרי הטיפול הראשון.

אז כעת נשאר רק לנוח ולהתאושש, ובתקווה ארגיש טוב כבר מחר ואעביר את הזמן עד הטיפול הבא די בכייף..

הצד שלה: גם אצלי הייתה נקודת שבירה ביום ראשון. כשעופר סיפר לי שהוא צריך להתחיל לקבל זריקות מכיוון שתאי הדם הלבנים בירידה, הרגשתי כאילו החומה שבניתי מסביבי נשברה ברגע. מדהים איך דבר כזה קטן יחסית, פיסת מידע, גורם לנפילה של חומה שהרגישה מאד יציבה. ואז כל האמיתות וכל החששות שבות למרכז הבמה.. למה כבר תאי הדם בירידה, איך עופר ירגיש עם הזריקות, ומהר מאד גם השאלה הגדולה חוזרת , האם יהיה בסדר?

לשמחתי הצלחתי להתפרק, לבכות, לשאול את השאלות המפחידות האלו, לפנות לעזרה לחברות נהדרות, לקבל מהן בחזרה את הכוחות, ולבנות מחדש את החומה שלי, הכול לפני שעופר חזר מסיום הטיפול השני. וזהו.

חומה חזרה . אפשר להמשיך להיות חזקה.

החיים האלו מאד מוזרים. עדיין לא מובן לי איך לחיות אותם.

אני חושבת שלפי חלק מהאמונות הבודהיסטיות, לפי חלק מהמורים הרוחניים, אני צריכה להיות מסוגלת לשבור את החומה הזו מסביבי לעיתים קרובות יותר. להרגיש את הרגשות החזקים, לתת להם לעבור דרך הגוף שלי. להרגיש את הפחד, את האימה, את העצבות. להרגיש ולתת להם לחלוף.

אבל הרצון בחומה המגינה הזו פשוט חזק מדי. והיא עולה מחדש.

ביום ראשון, בלילה, אחרי הטיפול ולפני שהלכנו לישון, התחבקנו במיטה, והמגע היה אחר.

התחושה הייתה ראשונית, חזקה, אמיתית מכפי שהרגשתי זמן מה.

מגע בין שני אנשים, שהחומות שלהם קצת נפלו בתקופה האחרונה, ובמקום להיעזר בחומות לתחושת הביטחון האישי שלהם, הם מוצאים את אותה התחושה בזרועותיו האחד של השני.

Her side: I, too had a breaking point on Sunday. Offer told me that he needs to start receiving injections because of a decline in his white blood cells, and I immediately felt like the wall I built around me has broken in a split second. It's amazing how something so relatively small, a piece of information, can cause the fall of a wall that felt very stable. And then all truths and all fears return to center stage… why has there been a decrease in blood cells, how will Offer feel after the injections, and then even the big question comes running back in, will he be ok? Will everything be ok?

Thankfully I managed to fall apart, cry, ask those dreaded questions, seek help amongst great friends, get from them the strength I needed, and finally rebuild my wall, all before Offer returned home from his second treatment. And that's it.

Wall’s back up. Can now continue being strong.

This is a very strange life. It's still not clear to me how to live it.

I think that according to some of the Buddhist traditions, and according to some spiritual teachers, I should be able to break this wall around me more often. To feel those strong emotions, to let them pass through my body. Feel the fear, the terror, the sadness. Feel and let them go.

But this protective wall is simply too strong and too tempting. And it rises once again.

On Sunday night, after treatment and before going to sleep, we hugged each other in bed, and the feeling of the connection between us was different.

The connection, the touch, felt raw, powerful, as real as can be.

A connection between two people, that lost their stable “walls” of strength in recent times, and instead of using the walls for their sense of personal safety, find the same feeling in the arms of one another..

מחשבה אחת על “טיפול שני Second treatment

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s