בין טיפולים In between treatments 1

 הצד שלו: עברו כבר כמעט שבועיים מאז הטיפול הראשון, ובעוד שלושה ימים אקבל את הטיפול השני. במהלך הזמן שעבר מאז הטיפול הראשון אני מרגיש בסה"כ בסדר. קצת עייפות, כמה בעיות בפה (שדי עברו ברגע שהקפדתי לגרגר מי מלח ולצחצח שיניים אחרי כל דבר שנכנס לי לפה), והקאת בוקר אחת.. מעבר לזה סבבה!

הדבר העיקרי שמילא את זמני – היה למצוא איך למלא את זמני. אני די מוגבל לתחום הבית (לא ללכת למקומות עם אנשים, לא להיות בשמש..), ולא יכול לעסוק בפעילות מעייפת. למזלי, לא חסרים דרכים למלא זמן. יותר למזלי, יעל בבית בחופשת לידה, אז אני זוכה לבלות איתה הרבה.
בינתיים התחלתי לנצל את יכולותיהם של המחשב והאינטרנט. המאה העשרים ואחת אחרי הכל.. משחקים, לימודי ספרדית, כתיבת בלוג, וצפייה בנטפליקס (קנינו טלוויזיה, היות וחדר המחשב הפך לחדר של תומר) מעבירים זמן יופי.
בנוסף הלכתי לכמה חוגים בעמותות לחולי סרטן – מדיטציה ויוגה נידרה, מסאז' בעמותה אחרת, והתחלתי ללמוד לנגן. בחרתי ביוקללה כי אומרים שזה קל, אבל עושה רושם שזה עדיין ידרוש לא מעט עבודה.
הניגון והיוגה מצוינים כי הם נותנים לי לבצע משהו פיזי שהוא לא מעייף.
בנוסף לכל זה קיבלתי מהעבודה נושאים אני אתחיל ללמוד.. אז הזמן עובר די מהר.. במיוחד בהתחשב בכך שהימים "מסתיימים" בשעה ארבע, כששני הבנים מגיעים מהגן.
שבוע שעבר סיפרנו להם על המחלה. ברור שזה נושא לא פשוט, ורצינו לעשות את זה נכון. בהתייעצות עם העובדת הסוציאלית מהמחלקה, היא אמרה שלא צריך להפוך את זה למשהו גדול ומיוחד, כי זה עשוי לגרום לכך שיהיה להם קשה לדבר על זה, ולכן עדיף לדבר על זה כבדרך אגב, בזמן משחק או אוכל. בארוחת ערב סיפרתי להם כבדרך אגב שאני חולה, אבל עובר טיפולים כדי להבריא. אולי אני לא ארגיש טוב, או אשתנה קצת, אבל זה יהיה חלק מהטיפולים ובסוף אני אבריא וזה יעבור. עידו חשב לרגע, והודיע לי – אתה חזיר נוחר ( זה המשפט הקבוע בתקופה האחרונה, "מי שמדבר הוא חזיר נוחר")…טוב, לא בדיוק מה שציפיתי, אבל אני בשמחה אקח את זה.
לאחר מכן המשכנו כולם לאכול, ומאז הנושא לא עלה שוב. קשה לדעת עם ילדים מה בדיוק נקלט, אבל כבר למדתי שגם מה שלא נראה שקלטו בד"כ נכנס להם לראש. הדבר היחיד שנמנענו מלעשות איתם זה לומר את המילה "סרטן", היות ועידו יודע שיש לו סבא שמת מסרטן..
בסופו של דבר חששנו, אבל זה עושה רושם שזה עבר חלק לגמרי, או לפחות כך נראה..

הצד שלה: השבוע, כמעט שכחתי מהסרטן. עופר מרגיש טוב, ולכן המוח מצליח להדחיק את הסיבה שהוא נמצא בבית. אבל עוד שלושה ימים אנחנו מתקדמים לטיפול השני והלב כבר מתחיל לחשוש. ואם אני חוששת מאיך יהיה, ואיך הוא ירגיש, קשה לי לדמיין מה עופר מרגיש לקראת הטיפול.

כשהמוח לא עסוק בסרטן, הוא עסוק בכמה קשה.

ואכן קשה עם שלושת הילדודס.

הזמן שלנו נע בין להתעצבן על הגדולים שהם עושים רעש,

לבין להיכנס לחדר של תומר ולשים לו מוצץ בפעם ה800,

להרגיש רע על זה שאנחנו לא נותנים לגדולים להנות ולעשות רעש,

ואז להיכנס לתומר בפעם ה801….

כדי לשרוד היום אכלתי 18 עוגיות,

ואז הרגשתי אשמה נוראית,

ואז אמרתי לעצמי שבטח הורדתי את כל הקלוריות של העוגיות מזה שעמדתי שעתיים עם תומר במנשא בתנועה מתמדת בזמן מסיבת יומולדת לילדה בגן של עידו…

בשבוע האחרון שני הגדולים מבקשים אותי כל הזמן, שאמא תצחצח, ואמא תקרא סיפור, ואמא תתן ארוחת בוקר. אולי זו הדרך שלהם להתמודד עם הבשורה על כך שאבא חולה.

אולי זו הדרך של היקום להקשות עלי עכשיו, כדי שאם עופר ירגיש פחות טוב, אהיה כבר מנוסה בלעשות הכל בעצמי.

בכל מקרה, ביום ראשון שעבר, עופר סיפר להם, בזמן ארוחת ערב, והייתי מאד גאה בדרך שהוא עשה זאת.

והיום בדרך למסיבת יום ההולדת, עידו סיפר לי את הסיפור של שלגיה,

והמכשפה הרעה שהביאה לה תפוח מורעל.

והמשיך וסיפר שהיא אכלה אותו ומתה, אבל לא ממש מתה.

ואז שאלתי אותו "מי הציל אותה" בציפיה ברורה לשמוע על הנסיך,

אבל במקום זה עידו אמר "הרופא".

 

Her side: This week, I almost forgot about the cancer. Offer felt good, so my brain managed to repress the reason he is home. But in three days we’re moving on to treatment number 2 and my heart already worries. And if I'm afraid of what it would be like, and how Offer will feel after the chemo, I cannot imagine what Offer is going through.

When the brain is not busy with cancer, it is busy with how difficult life is.

And it is indeed hard with three little kiddos.

We spend our time yelling about the noise and asking the bigger kids to keep it quiet,

And then entering Tomer’s room for the 800th time to put his pacifier back in,

Then Feeling bad about not allowing the boys to be boys and have fun and make noise,

While going in to Tomer’s room for the 801 time.

I swear that in order to survive today I ate 18 cookies,

Then felt terribly guilty,

Then figured I probably lost all those calories during the two hours I carried Tomer in the baby carrier  (in constant motion) while attending one of Ido’s friends birthday party…..

Last week, both boys asked for me all the time, Mom come brush my teeth and mom come read a story, and mom give me Breakfast. Maybe it's their way of dealing with the news that Dad is sick.

Perhaps it’s the universe’s way of making it difficult for me now, so that if Offer will feel worse, I would be already experienced in doing everything myself.

Anyway, last Sunday, Offer told the boys he was sick, during dinner, and I was very proud of the way he handled it.

This afternoon, on the way to the birthday party, Ido told me the story of Snow White,

About the evil witch and her poisoned apple.

And went on to say that snow while ate it and died, but didn’t really die.

Then I asked him "who came to save her" expecting to hear about the Prince,

but instead Ido said "the doctor".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s