התגלית

נקודת המבט שלו: ממש כמו בסרט. בצירוף מקרים מדהים, הגילוי שמשהו רציני לא בסדר התרחש כמה שעות אחרי לידתו של בננו השלישי. אבל כמובן שלא שם זה התחיל..
זה התחיל בשיעול. שיעול קל, יבש, שהופיע כמה פעמים ביום. לא משהו להתרגש ממנו.. במיוחד שזה חורף, הילדים חולים מדי פעם ומשתעלים חצי מהזמן, ואפילו אנחנו ההורים חווינו איזה וירוס כל אחד. הרבה סיבות לא להתרגש משיעול קטן. אבל הזמן עבר, והשיעול לא. כאן נכנסת לתמונה אשתי האוהבת, שמי יודע מתי הייתי עושה משהו בנידון אם היא לא הייתה אומרת לי. היא ציינה שהשיעול לא עובר כבר הרבה זמן (בערך חודשיים וחצי אז), שאני נראה פחות אנרגטי ושירדתי במשקל (בערך 3 קילו באותם חודשיים וחצי). היות וכל מה שאמרה היה נכון, קבעתי תור לרופאה. בלי השיחה הזו, אני מניח שהתור לרופאה היה נדחה בעוד כמה חודשים לפחות.. (תסמין נוסף היה הזעות לילה.. פשוט הנחתי שאני מזיע כי אני מתחמם בלילה תחת השמיכה.. הנחה תמימה בהתחשב בכך שזה לא קרה מעולם עד לתקופה הזו, וזה לא החורף הראשון שלי.. אבל בזמנו אפילו לא ספרתי על זה לרופאה, ורק בהמשך שמעתי שזה תסמין)

הרופאה שמעה הכל, כולל על פריחה ליד הברך, והסיקה שזו כנראה אלרגיה. למזלי רופאת המשפחה שלי לא מתקמצנת על בדיקות, ונתנה לי הפניה לרופא עור, מומחה לאלרגיות, מגוון בדיקות דם, וגם צילום חזה, בגלל השיעול, כדי לוודא שזה לא דלקת ריאות.
באותו ערב, החליט בננו הצעיר שהזמן הגיע, והוריד את המים. יצאנו לבית החולים, וכמה שעות לא  קלות (אך לא נוראיות מדי, יחסית) היה לנו ביד בן שלישי, קטן וחמוד! אני שוחררתי הביתה לישון קצת וחזרתי לאשתי היקרה והבן הטרי בבוקר. במהלך הזמן שישבנו יחד אשתי שאלה (כבר ברור כמה רחוק הייתי מגיע בלעדיה?) אם יש תשובות לגבי הצילום חזה. התקשרתי לרופאת המשפחה, ואז היא אמרה שרצתה לדבר איתי. בצילום ראו משהו. לא ברור מה. צריך לעשות ct, היא כבר ביקשה התחייבות ותכננה להתקשר כשההתחייבות תגיע.

הבהרה: למי שלא זכה להכיר (לדוגמא, אני מלפני חודש..) – כשרוצים מקופת חולים משהו שעולה כסף, הם צריכים לספק לבית החולים התחייבות. היות ובבאר שבע נמצא בי"ח סורוקה שמקושר לכללית, שאר קופות החולים צריכות התחייבויות ששולחים אותך לסורוקה (או מקום אחר).

חזרה לסיפור: אחרי שיחת הטלפון עם הרופאה, ניסיתי לא לחשוב יותר מדי על הנושא. זה לא קשה כי כן היה ילד בן יום בבי"ח עם אמא (שכמו אחיו, בחר להתנסות קצת עם צהבת) לבקר ועוד שניים לטפל בהם בבית, וגם עם הרבה עזרה מההורים (שקיבלנו גם קיבלנו) היה הרבה מה לעשות. כמובן שתור ל ct נקבע עוד ביום שיחת הטלפון, ויומיים אחרי כבר הייתי באסותא עם אבא. אחרי המתנה (הפעולה מספר אחת בכל בית חולים!) קלה יחסית, חיברו לי ליד מחט, ואחרי המתנה קלה נוספת נכנסתי לבדיקה, שכוללת הזרקת יוד מסומן וסריקה במכשיר ה ct.

היוד עושה תחושה מעניינת של חום בכניסתו לגוף, וכנראה בגלל כמות הדם באזור, החום הזה עובר בן רגע לאזור המפשעה. התוצאה היא הרגשה מוזרה שעשית פיפי במכנסיים, גם כשאתה מודע לכך שזה לא קרה.. אבל אחרי כמה רגעים זה עובר והבדיקה עצמה גם אינה ארוכה, ואחרי כרבע שעה שוחררתי לשבת ולהמתין עוד, להכנת דיסק.

פיענוח הדיסק לוקח עד חמישה ימי עבודה.. אבל למי יש זמן לזה? למזלנו לא לנו, היות ויש לנו חבר רופא שעובד בסורוקה. העברתי לו את הדיסק, והוא בחן את התוצאות. אחרי שהבהיר שהוא לא מומחה לפיענוח רנטגן, אמר שלדעתו זו לימפומה ושיראה את התוצאות למומחה רנטגן מחר.
באוטו מחוץ לבית שלו הפלאפון הסביר לי שלימפומה זה בעצם סרטן. במערכת הלימפה.
בשלב הזה מערכת ה"אין מה לחשוב על זה, זה לא נותן כלום" צריכה לעבוד קצת שעות נוספות. אני לא זוכר אם היו דמעות באותו ערב, או שחיכינו לראות מה יגידו לנו מחר..

מפענח הרנטגן לא רצה להתחייב. סיכוי טוב ללימפומה, אבל אי אפשר לדעת בדיוק. לא משנה מה זה, בכל מקרה השלב הבא הוא אותו דבר – ביופסיה.
החבר ארגן שכבר למחרת אושפזתי בערב, בליווי אבא, ולמחרת בבוקר בוצע הביופסיה.
אחרי האישה הנפלאה שלי, המזל הגדול שלי היה שהגוש שצמח לי בחזה היה מאוד נחמד. קודם כל הוא צמח במקום שגרם ללחץ על הריאות, שהוביל לשיעול, שעזר לגלות שהוא קיים. מעבר לכך, הוא צמח במקום שאפשר לבצע ביופסיה עם מחט בין הצלעות. מיקום אחר והיה צריך לעשות ניתוח בהרדמה מלאה ולפתוח את החזה רק בשביל ביופסיה..
אז עשיתי ביופסיה. התהליך כלל ct לזיהוי מיקום הגוש, אז סימון 5 נקודות על החזה ו ct לבחור את זו שבמיקום הכי טוב. אחרי הרדמה מקומית, בוצעה תקיעת מחט בנקודה הנבחרת ועוד ct, לראות שהמיקום והזווית של המחט טובים. בשלב הזה אפשר סוף סוף לקחת כמה דגימות, ואז מוצאים את המחט ועושים… עוד ct. האחרון, לוודא שלא נגרם נזק לכלום (בעיקר באזור הריאות). חזרתי לחדר באשפוז והמתנתי עם אבא עוד 4 שעות, לוודא שהכל בסדר, לפני שיצאנו הביתה.

השלב הבא היה.. המתנה. תוצאות לביופסיה לוקחות זמן. במיוחד שהפענוח לא פשוט, כפי שהיה במקרה הזה. החבר עדכן אותנו, תך הסתייגות מכך שהבדיקות לא הסתיימו, כי כנראה מדובר בלימפומה מסוג large B cell. כמובן שלא יכולנו להימנע מהטעות של להיכנס לויקיפדיה ולקרוא קצת, כולל כל מיני אחוזים שלא תמיד עושים טוב..
כדי לנצל את הזמן הזה, עד שיגיעו התוצאות התייעצנו עם חברים רופאים לגבי מי המומחים בתחום שאפשר לפנות עליהם, והתחלתי לספר לחברים על מה שקורה, כמו גם לבוסים בעבודה. בטח ארחיב על עניין ה"לספר לאנשים" בהמשך..
קיבלנו מספר שמות של מומחים, והחבר בסורוקה השיג לנו פגישה עם אחד מהם. דרך אגב, כל תהליך שתואר עד כה דרש כמובן לעבור דרך מכבי ולקבל התחייבות. זה לא היה קשה, וכולם היו מאוד נחמדים ועוזרים…אבל אין מה לעשות, זה קצת מציק..
בכל מקרה, הרופא היה נחמד מאוד, הוא חזר והבהיר כי עדיין אין תשובה סופית מהביופסיה, אבל סיפר על שתי האפשרויות (B cells או הודג'קינס) והטיפולים בהם. בכל מקרה בשניהם סיכויי ההחלמה גבוהים. הוא נתן לי מספר משימות לבצע, וקבענו להיפגש כשיהיו תוצאות סופיות לביופסיה.

המשימות כללו בדיקות דם למספר מחלות לא נחמדות שחשוב לוודא שלא נמצאות רדומות במערכת לפני שמחלישים את הגוף עם כימותרפיה, אקו לב שישמש כנקודת ייחוס להמשך, כדי לוודא שהכימותרפיה לא פוגעת בלב (תופעה אפשרית) ושימור זרע, כי גם המערכת הזו עשויה להיפגע בטיפול.. ממש פרסומת לכימותרפיה!
בנוסף היה צריך לעשות pet ct לוודא שאין גושים נוספים שלא מצאו באזור אחר בגוף.

המשימות בוצעו אחת אחת, ובעצם גם סיפקו דרך להעביר את הזמן ועוד משהו לחשוב עליו. אני מעדיף לעשות דברים מלשבת ולחשוב, פעולה שנדרשת מדי פעם, אבל לא תורמת הרבה בשבילי בד"כ. פשוט אני בד"כ חושב, מגיע למסקנה, ולא מרגיש צורך לחשוב יותר על הנושא אם אין מידע חדש.. כמובן שיש דברים שקשה לא לחשוב עליהם, וגם ברור לי שלא רצוי להדחיק יותר די. אני אישית פחות עבדתי בשיטה של לשבת לי ולחשוב על מה קורה ומה אני מרגיש, ויותר עברתי את זה בדיבורים עם אשתי בעיקר, וחברים. בסופו של דבר אי אפשר לעשות אקו לב ושמירת זרע לקראת נזקים אפשריים בלי לחשוב על המשמעויות של זה..

אחרי כשבועיים מהביופסיה הגיעו סוף סוף התוצאות – הודג'קינס.

 

נקודת המבט שלה: פחות מ12 שעות אחרי שילדתי את תומר, נפל עלינו הדבר הזה באמצע החיים. ברגע שהרופאה אמרה לעופר שיש "ממצאים לא ברורים בצילום" ידעתי שמשהו רע קורה. מיד ביקשתי מחברים בעבודה (אני פיזיותרפיסטית במכבי ) לפתוח את התיק של עופר ולהגיד לי מה כתוב בפענוח של הצילום. ידעתי שהרופאה לא מספרת בדיוק מה ראו שם.

אלו היו כמה ימים קשים. שילוב של ההורמונים מהלידה, להיות רחוקה מהילדים הגדולים, תומר עם צהבת וטיפול בפוטו (דבר שהכריח אותי להישאר בבית החולים ארבעה ימים במקום יומיים), והמחשבות הנוראיות האלו, והידיעה שמשהו רע קורה לעופר.

ביום שעופר עשה את הסי טי, והיה בידו הדיסק, והלך לחבר הרופא שלנו שיסתכל, הלב שלי דפק. וכשהוא חזר, הפנים שלו אמרו את הכול. מדהים שהוא לא זוכר אם בכינו באותו הערב. אני זוכרת טוב מאוד.

ישבנו בחדר האוכל ובכינו. ואמרנו דברים על מוות והוציאנו את זה מהמערכת.

כשמסתכלים אחורה על ארבעת החודשים האחרונים בערך (וברור שיותר קל להסתכל אחורה), הייתי צריכה לדעת קודם שמשהו לא בסדר קורה לגוף של עופר. אבל אלוהים, הוא בן 34!

מה שחשוב להגיד, ואני יודעת שתמיד אומרים את זה במקרים האלו, הוא שאם קורה לכם משהו לא רגיל בגוף (ואצל עופר זה היה זיהום באצבע שהגיע משום מקום ולא הגיב לטיפול תרופתי), להמשיך בבירור. לא להניח לזה. עופר כן עשה בדיקות דם בזמן הזה, ושום דבר עוד לא היה מחוץ לטווח הנורמלי, אבל מיד אח"כ התחילו כאבי כתף ומיד אח"כ השיעול.

מאז באמת אנחנו ב MODE פעולה. צריך לעשות את זה וצריך לעשות את זה. צריך להיות אופטימיים. צריך להיות חזקים. והחיים כמובן מסדרים לנו אין ספור פעולות (לגדול יש חוג ג'ודו, לאמצעי צריך לעשות עקירה לשן שחצי נשברה, לחדש צריך לבדוק את חבל הטבור שעדיין קצת מדמם…)

אבל בתוך כל הפעולות האלו, אני מנסה לזכור שאפילו שכל זה נפל עלינו, עדיין מדובר בסרטן (מה יש במילה הזו שכל כך קשה לכתוב ולהגיד אותה??) טוב. סרטן שמחלימים ממנו לגמרי.  ויש לנו משפחה נהדרת שעוזרת ועוזרת וחברים שמקשיבים, ועוזרים, ובאים. ויש לנו שלושה ילדים שהם באמת הכי נפלאים בעולם. ויש לנו האחד את השנייה. תודה אלוהים.

אתמול מצאתי את עצמי מרחמת על עצמי לא מעט. חלק מהזמן כעסתי על עצמי וחלק מהזמן אמרתי שמותר לי. מותר גם לי להתעצבן. לבכות. אפילו שלרוב אני לא מאפשרת לעצמי.

החיים האלו מוזרים. כל הזמן אנחנו חיים את החיים ומנסים להתגונן מהדברים הרעים שיכולים לקרות. לרוב מנסים לא לחשוב על מה שיכול לקרות. מתעלמים, מדחיקים. שוכחים שהגוף האנושי שלנו כל כך רגיש ופגיע.

אני מנסה לחשוב איך לחיות את החיים בצורה טובה יותר. איך לחיות לא רק בתוך הטוב, אלא גם בתוך הרע. איך לחיות בידיעה שיש גם לידה של ילד חדש, וגם מחלה של אבא שלו. איך לא לפחד כל הזמן ממה שעלול להגיע.

איך לחיות עם ההודג'קינס הזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s